בעוד זמן רב, במקום שייתכן אפילו שאתם נמצאים בו כרגע, יקרה משהו שישנה את העבר. עכשיו, בואו נדבר על זה בלשון עבר. חברת תעופה בחלל בנתה לוויין מחקר שיקיף את כדור הארץ 20 פעם ויחזור לבסיס. הלווין היה מהיר במיוחד, ובכל פעם שפגע במשהו – מהירותו גדלה במאה קילומטרים לשנייה. הבעיה הייתה… טוב, נדבר על זה עוד מעט. הלוויין שוחרר לחלל, ומרוב מהירות התנגש בעצמו ונהיה מהיר יותר, ושוב התנגש בעצמו, ושוב נהיה מהיר יותר, עד שבפעם ה-20 הוא כבר איכשהו חזר כ-2000 שנה אחורה בזמן, חזר למקום בו עתיד להיבנות הבסיס, והתרסק שם. בחוסר צירוף מקרים משווע, גר שם מישהו, והוא היה מדען. הוא הזמין את חבריו, ויחד הם בדקו את הלוויין וגילו את המנוע. הם בנו דגם משופר, מעוצב בצורת עיט בעל שני ראשים, בעל תאים ויכולת הכלת אנשים, שיעשה את מה שהלוויין היה אמור לעשות. הוא שוגר, וגם סטה ממסלולו כאשר התנגש בעצמו. למזלם, האנשים בחללית לא ראו את עצמם בחללית בה הם התנגשו. לאט לאט הם התרחקו מכדור הארץ, וגם חזרו אחורה בזמן, אבל יותר מאלפיים שנה. איכשהו בגללם נוצר שכפול של כדור הארץ, שהם היו בני האדם שהיו אמורים לחיות בו, לכן לא היו בו בני אדם, והם נחתו על הירח שלו. איכשהו היה להם חמצן, והם חיו עד שצאצאיהם שכחו מהסיפור, ושוב מצאו את החללית, וטסו לעבר כדור הארץ 2. הם התרסקו והחללית הלכה, אבל הם שרדו. הם ראו חיות, והיות שהם חיו על הירח כל כך הרבה זמן, הם שכחו מהן חיות וחשבו שהן תינוקות שלא יודעות לדבר. הם לימדו אותן לדבר, והיות ובני אדם אחרים לא היו בנמצא, החיות לא פחדו ולמדו. הן התחילו לייצר כלי נשק מותאמים לרגליהם הקדמיות ואז בני האדם גילו שהחיות אינן תינוקות, אבל זה היה מאוחר. החיות הפכו ללוחמות, ואיש לא מנע את זה. מצד שני, גם דג, או ארנבת, לא מנעו את זה. בקיצור, אף יצור חי לא ניסה למנוע את זה. הסיפורים על החיות ככל הנראה יופיעו כאן.
סיפורים מאת נעם, אפרת ומיכל קליין ואהוד גרשוני