הצללים

(-3,770 עד -2,970) אחרי שנגמרה תחילת האנושות הדמיונית, נוצרו הצללים. הם היו פרי דמיונם של האנשים שפחדו פחד טבעי מהחושך, מכיוון שהצללים יצגו את האפלה. סיפורנו מתחיל מעט זמן אחרי שהצללים התחילו להפחיד את בני האדם. בסיפור הזה נראה את הדברים מנקודת מבטו של צל, אבל לא סתם צל, אלא אחיו של מלך הצללים (אתה יכול לקחת את העיפרון. איי! אל תשרוט!). שלום! קוראים לי נעם ואני צל. הצללים הם דמויי אדם חסרי פנים ושחורים כולם עם קרניים, ויש להם גם טפרים גדולים וחדים, אז כדאי שתפחדו ממני בשבת הקרובה בערב כי אז אני בא… בעצם, נדחה ליום ראשון, כי לא מעט כאן שומרים שבת. בכל אופן, סיפורנו מתחיל כשבני האדם עשו פרעות והפריעו לי לישון בבוקר, וכן, אנחנו ישנים בבוקר. בני האדם החליטו לסדר לנו פרעות דווקא אז, ואני במהירות הלכתי לצל של המנהיג שלהם. רק שתדעו, יש צללי בית, והם עוקבי ומחקים כל מהלך שאתם עושים, כמו מעריצים רפי שכל. אז אני פגשתי את הצל של המנהיג ונלחמתי בו על המקום המוגן הזה. לכן, בזמן שהמנהיג הדגול נאם, הוא התקפל והכניס מכות באוויר. בסופו של דבר, המנהיג נרצח בדם קר מחשש שצלו הוא צל אוייב. ד”א: כמה מהצללים נהפכו לדמויי אנוש ונלחמו זה בזה, ואחד מהם הוא דודי קרונוס. באותו הזמן נאלצתי לברוח, ויום אחד, קרונוס פגש אותי והתחיל לדבר:”שלום, נעם! איפה היית?” “הסתתרתי מהמפלצות.” עניתי לו. כוונתי הייתה לבני האדם, ועכשיו אני לא רוצה להעליב. קרונוס פתח בנאום על זה שגם לבני אדם יש רגשות חוץ מפחד ושנאה, ואני אמרתי שרק אכזריות. אחרי ויכוח ארוך קרונוס הלך באנחה. מתישהו פגשתי את אחי הגדול יאיר שקיבץ צבא ויצאנו להלחם. אחרי כמה ימי מלחמה והרבה דם שנשפך, התחיל ויכוח למי יש רגשות ולמי אין. אחרי שהבננו כמה זה טיפשי, גילינו שנוצר משדה הקרב כתוצאה מהקרב אי מרחף באוויר, ושמי שנושם את האוויר שמסביב נעשה מפלצת. ואז בני הרוח באו, כולנו יצאנו, יאיר סיפק למלך האנשים החדש צללים, קבענו שצריך לקבוע עם מישהו הפחדה, והרוב שב על מקומו בשלום.