משמשבת

שלום. שמי הוא אביאל, ואני בן 13. לא נראה לי שאתם מכירים אותי, גם אם אתם מכירים אביאל שווארץ (זה שם משפחתי,) אחד שמתאים לתאורי בסיפור*. לא תאמינו איזו שבת עברה עליי. דבר ראשון, כדי שתבינו את העניין, הייתי לבד בבית. אחי הבכור הלך לאיזו פעולה או שבת ישיבה, אחי השני הלך גם הוא לשבת ישיבה, ושתי אחיותיי הקטנות הלכו לסבא וסבתא. גם אני רציתי לבוא איתן, אבל לא היה אצל סבא וסבתא מקום, אז נשארתי בבית. לא שזאת כל משפחתי, יש לי גם אח קטן שהיה בן 5 באותו השבוע, אבל הוא קטן מדי. הוריי הציעו לי להזמין או ללכת לחבר, אבל לא במיוחד רציתי. באותה שבת, חזרתי הביתה מוקדם כדי לעשות קידוש לעצמי, לכן ברגע שקרה מה שקרה, הייתי לבד בבית. אחי הקטן לא היה בבית כי אמא לקחה אותו לבית הכנסת ללוות את אבא. לאחר שסיימתי לקדש, שמעתי רשרוש מהחדר. אפילו שזה היה אמצע היום, הרשרוש נשמע מאיים כאילו מומיה נמצאת בארון. תכננתי לקחת מערוך, אבל בגלל שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, הסתדרתי עם ספר. נגשתי לארון, וחכיתי. אחרי כ-5 דקות של שקט, החלטתי לפתוח את הארון, שם, על אחד הקולבים, ראיתי משהו שבהחלט לא שמנו שם בכניסת השבת: חליפה קטנה, עם כובע מעליה, ועל שניהם תפורה שי”ן של תפילין** זהובה. סתם כדי למדוד, הוצאתי את החליפה והכובע ולבשתי אותם. ברגע שלבשתי אותם, הבגדים שלי השתנו, ועל חולצה לבנה היתה מצויירת חלה ללא שומשום ועליה, שוב, שי”ן של תפילין זהובה, ונעליים שחורות, ושוב, עם שי”ן של תפילין זהובה. כמה שניות לאחר מכן, שמעתי פיצוצים מבחוץ, ורצתי לראות מה קרה. מה שקרה היה, שבחוץ אנשים טבחו יהודים בעצם היום הקדוש הזה! בלי לשים לב, קיפלתי את בהונות רגליי ולחצת על כפתור פנימי שהפעיל להבות שהעיפו אותי למעלה. כשעליתי מעל לרחוב, האנשים הגוים למראה צעקו בבהלה:”הצילו! זה משמשבת!” (כדי להוסיף ניקוד אכתוב איך זה נשמע באנגלית:!mishmashabat…) אפילו שזה היה חילול שבת, בגלל הסכנת נפשות שלפתי שוט עירוב והצלפתי בהם. תפסתי אחד והשוט לא הרפה, עד שהאיש הושלך על חבריו. אחרי שכבר הבסתי את רובם, נעמד מולי אדם בגובה 2 מטרים, ותלש לי את השוט מהיד. “טיייט שכמוך!” הוא צחק (ה-טיייט מסמל קללה). “באמת חשבת שתנצח אותנו עם שוט עלוב אחד? נהרוג אותך כמו שהרגנו את כולם!” ברגע ששמעתי זאת, נרתעתי ודרכתי בטעות על שלד והרגשתי כאב ברגל. “אייייייי!” צוחתי ונפלתי לאחור. הוא צחק “ואתה עוד חושב לנצח אותנו?” הוא שאל. הסתכלתי מסביב בבהלה תוך כדי נסיגה וראיתי את העצם עליה דרכתי. על העצם היה חרוט: נוצר כדי לשחזר את (פלוני) לתחיית המתים, וכנשק לשומר היחיד במשמשבת. הרמתי את העצם, והנפתי אותה עליו. הוא צחק שוב. “מה נראה לך?” הוא שאל בלעג. “שעצם קטנה תעצור אותי?” הוא הניף את חרבו ואני – את העצם, ופגעתי לו בין הרגליים. “אאוווווווווו!!!” הוא צווח, ועף משם עם שאריות חילו, מקלל. “עוד אהרוג אותך על זה!!!” ירדתי למטה והחזרתי את החליפה לקולב, הבגדים שלי חזרו להיות רגילים, וכשסגרתי את הארון שמעתי רשרוש ולאחר שפתחתיו שנית לא היו שם החליפה והכובע. לאחר מכן, בא אבי עם דודתי ובני דודיי. שאלתי אותו איפה הדוד ושאר בני הדודים והוא ענה לי שהם הלכו להביא שניצלים. לאחר השבת, שמעתי רשרוש בארון ופתחתיו בשלישית. החליפה הייתה שם ואיתה מכתב. במכתב היה כתוב בלשון הזו:”שלום, אביאל. כן, אני יודע את שמך. אל תהיה כה מופתע. אני הייתי משמשבת בזמנו, ועכשיו הגיע תורך. כאשר חקרתי, גיליתי שבאף דור לא צריך משמשבת. לכל דור היו כוחות לעמוד מול אויביו, ולכן המשרה נראתה מיותרת. עד לדורך. העברתי בעזרת ה’ את החליפה דרך הזמן והמקום למתי ואיפה שיצטרכו אותה. לא שאתה טוב יותר מדורות קודמים, אלא להפך, אתה גרוע מהם, כי אתה צריך סיוע ולהם היו כוחות משל עצמם. שמי הוא משה. אני קיבלתי את התפקיד כשקמתי בבוקר אחד כדי להחליט מה ללבוש לכבוד עזרה לאחיי, מצאתי את החליפה והכובע ולבשתים. איש לא שם לב לכך שבגדיי שונים היום, ובאותו יום דיברתי עם אבי מאמצי וביקשתי ממנו יום מנוחה לאחיי. בחרתי ביום השבת. היום, אני מאושר לשמוע שה’ קבע את אותו יום ליום המנוחה של עם סגולתו. משמשבת לא נצרך עד לדורך, ולכן שלחתיו אליך. ה’ יברכך,

מב”ע”

כשראיתי את החתימה, שיניתי אותה קצת: רמב”ע, שהם ר”ת: רבינו משה בן עמרם.

______________________________________________________________________________________________________________________

*כי אביאל שווארץ שבסיפור הוא דמיוני. **שי”ן של תפילין, למי שלא יודע, זו שי”ן בכתב סת”ם (עיין ויקיפדיה, אולי מראים שם).