סיפור לכבוד פסח

לקראת צהרי יום שישי י”ד ניסן תשע”ו הייתה המולה רבתי בבית משפחת פוני. כבש פעה וחזר לאכול עשב, כמו לא שם לב למהומה מסביבו. “כולם מוכנים?” שאל בצעקה אבי מורי צוער. “אני מוכן!” עניתי. נתנאל אחי הגדול הוסיף: “גם אני ומשפחתי מוכנים.” הסתכלתי על משפחתי הגדולה במיוחד. “טוב…” מלמלתי. “אני לא יכול להגיד זאת על שלי…” רב המהומה יצאה מצאצאיי. הם התלבשו בזריזות ולאט לאט נהיו מוכנים. עשן התמיד עלה מבית המקדש. “מהר!” קרא נתנאל. עשן קטורת בין הערביים עלה. “אנחנו רוצים להיות בכת הראשונה!” יצאנו בזריזות והתרנו את הכבש. סוף סוף גם הוא התרגש ופעה בהתרגשות. טוב… אני חושב שזה היה בהתרגשות ולא בשעמום. רצנו עד שהגענו, ונדחקנו פנימה בדיוק בזמן: דלתות העזרה נטרקו מאחורינו. ראינו מולנו שורות – שורות של כוהנים עם מזרקי כסף וזהב. שורה אחת כסף, וזו שלידה זהב. אבי מורי צוער חידד את הסכין. כאשר הגענו לכוהן, ראינו שמקבל הדם הוא אהרון, הכוהן הראשון. הוא סירב לחזור להיות כוהן גדול, והתפקיד ניתן לצאצאו הרחוק, אהרון עמרמי. “צוער והמשפחה!” הוא קרא. “יופי. צוער, אתה רוצה לשחוט את הפסח?” “אכן.” אמר אבי. הוא הניף את הסכין ושחט את הפסח, שהיה מוכן כבר מיום שני, י’ ניסן. אהרון קיבל את הדם, והעביר את מזרק הכסף המלא בדם לכוהן הסמוך אליו. זזנו מהעמדה וראינו את הכוהן שופך את הדם על היסוד. הובלנו את הכבש לעמדת התלייה. על הקיר היו מסמרי ברזל, עליהם נתלה הכבש. לצערנו, הגענו אחרונים, ולכן לא נשאר מקום לתלייה. אני ונתנאל לקחנו מקל דק וחלק, שמנו אותו על כתפינו. עזריה הכוהן בא להפשיט את הכבש. הוא הפשיט את כל הכבש, וחתך את בטנו, והוציא את הליכלוך מאבריו, והוציא את האברים הקרבים על המזבח, והמליחן, ורץ להקריב על המזבח. כשהוקטרו החלבים והאברים, נפתחו דלתות העזרה ויצאנו. כבר התפללנו מנחה, והלכנו לערבית במניין הכת הראשונה. התפללנו ערבית, (לאחר הפלג, כמובן,) צלינו את הפסח לפני התפילה, ושמנו את הכבש בצלחת על קערת הסדר. לא היה זכר לחגיגה, אבל גם לא חגיגה, כי היו פסחים מרובים. התיישבנו סביב השולחן והתחלנו את הסדר. “יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא א-להים לעשות סברי מרנן ברוך אתה ה’ א-להינו מלך העולם בורא פרי הגפן. ברוך אתה ה’ א-להינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו ותתן לנו ה’ א-להינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום השבת הזה ואת יום חג המצות הזה זמן חירותנו באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ושבת ומועדי קדשך באהבה וברצון בשמחה ובששון הנחלתנו ברוך אתה ה’ מקדש השבת וישראל והזמנים. ברוך אתה ה’ א-להינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה.” סיימנו את הקידוש ושתינו כוס יין ראשונה. סיימנו רב רביעית, קמנו והלכנו ליטול ידיים בלא ברכה לכרפס. נטלנו, טבלנו את הכרפס במי מלח, ברכנו האדמה וכיוונו על המרור  ואכלנו פחות מכזית, על מנת שלא להתחייב בברכה אחרונה. לא היה צורך באפיקומן זכר לקרבן פסח, כיוון שהיה פסח. דילגנו למגיד – ועצרנו. “אוהו!” קרא אבי מורי צוער. “והנה הגענו למה שראינו בעינינו: סיפור יציאת מצרים!” חייכנו סביב השולחן, נזכרים במאורעות ההם. “זוכרים את נמנמת האנשי נץ החמודים של פרעה?” שאל נתנאל אחי הגדול, בבת צחוק על שפתיו. “אוהו, ועוד איך!” קראתי. “אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול! ואיך שהוא מעד על הזקן, הפרעה הנמוך הזה…” “די!” אמר אחי הקטן יהואל, כמעט מתפקע מצחוק. “זה מצחיק מדי!” המשכתי בחיוך:”ואיך שהוא צעק בקול דקיק ומבוהל:’איפה משה ואהרון?‘” חיקיתי אותו. כבר לא יכולנו להתאפק: התגלגלנו מצחוק. “נו.” אמר בסבלנות אבי מורי צוער. “תנו לי לספר את הסיפור.” השתתקנו, אבל בת צחוק נראתה על שפתי כולם, כולל בנינו, שנזכרו בנמנמת אנשי הנץ החמודים של פרעה. נזכרתי בסיפור בעוד אבי מספר, ונשאבתי לשם, כאילו זה מתרחש שוב…”עבוד יותר במרץ!” נשמעה הקריאה בשפה נשכחת, שפה שבקושי זכרתי בליל הסדר בו התחיל המה שנקרא בתקופה זו “פלאשבאק”, אך נזכרתי בה ברגע. לא הייתה לי אפשרות לשנות את האירועים. הייתי כצופה מהצד שם. נאנקתי והמשכתי לסחוב את האבן, כמימים ימימה. הזיכרון היה כל כך חי, שממש הרגשתי את השוט על בשרי ואת האבן הנישאת על ידי. יום אחד, עודדתי את עצמי אז, יבוא איש ויגאלנו מיד מצרים. זכרתי את מאורעות אותו יום בבהירות רבה: כיצד, באמצע העבודה, צץ… “שלום עליכם, אחיי בני ישראל.” אמר אהרון בן ה-83, ולצידו עמד איש כבן שמונים. “זהו אחי, משה. אהיה א-להי אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, נגלה אליו במדין ואמר לו אנוכי פקד פקדתי אתכם, ואשלח ביד משה להעלותכם מזה.” נזכרתי איך הוא משך אחריו את זקני העם, ובהם אחי הגדול, נתנאל. בדרך אל פרעה, אני מצטער לומר, נבהלו כל המלווים. “מה קרה?” התעניינתי אצל אחי. “פחדתי לבוא איתם.” הוא ענה בעצב. ראשון הגיע הכרוז. כולנו הרמנו מבט, בטוחים שהוא יגיד שאנו משתחררים ממצרים. “עבדי פרעה האזינו לדברו. כה אמר פרעה מצרים העליונה והתחתונה: לא יינתן עוד קש לתבן! לא ינוחו עוד העברים מעבודתם! נרפים אתם, נרפים, על כן אתם חושבים על חופש. תכבד העבודה ולא תחשבו על כך עוד. זו גזרת פרעה מצרים ומלך האלילים!” אנקה רבתי נשמעה. בפעם הבאה שמשה דיבר, איש לא האזין. למעשה, לו היינו שמים לב אליו, הוא היה נרגם באבנים. לאחר ירח פחות שבוע ימי עבודה, קמנו כאשר השמש הייתה במרכז השמים. זה הפתיע אותי מאוד, אבל לא שאלתי שאלות והלכתי לשתות. כאשר התחלתי לשתות, המצרים התלחששו וציחקקו ברשעות. כאשר הם ראו משהו, ניכר שהם הופתעו. “מהיכן לך מים אלו?” הוא שאל. לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל הצבעתי על חבית המים ממנה הבאתי את המים. הוא לקח משם כוס, שתה… ופלט הכל החוצה. “איכס!” הוא צעק. “שקרן עלוב!” הוא זעם, והסתער עליי. בהיתי בנוזל שנפלט מפיו. אלו היו אמורים להיות מים, ידעתי את זה, אבל במקום מים, היה שם דם. התקדמנו בינתיים בסדר, והגענו כבר לקטע בו אומרים את שמות עשרת המכות. “דם.” אמרתי, טבלתי את אצבעי בכוס והעברתי את היין לבסיס עליו עמדה הכוס, כי כבר מזגנו כוס שנייה. היין הפך בן רגע לשלולית הדם שהייתה על הרצפה והמשכתי להhזכר. המצרי הסתער עליי, אבל לפני שהוא הספיק להתחיל להרביץ לי, חברו אמר לו:”חכה! ראיתי שהוא באמת לקח מהחבית הזאת. הוא לא שיקר.” המצרי הקשיב לחבירו וחטף מידי את כוס המים, מבלי להאזין למחאותיי הקלושות. הוא שתה מן הכוס… ופלט דם. “לא ייתכן!” הוא צעק. הוא נתן לי קשית, ואמר לי:”שתה איתי ממימי החבית או שתמות.” מיראה שתיתי איתו, והוא שוב פלט דם. הוא ניסה בכל דרך אפשרית, עד שמצרי אחר בא ואמר:”משה אמר שרק אם קונים מים מהעברים אלו מים ולא דם.” המצרי זעם ושאל אותי: “בכמה אתה מוכר לי מים?” חייכתי. “500 לירות מצריות.” עניתי. הוא היה כל כך צמא, שלא היה לו כוח להתווכח. הוא נתן לי את הכסף והלך עם המים שנתתי לו. כל השבוע עבדתי בדוכן המים, עד שחרטום אחד של המלך קנה ממני מים. קצת זמן לאחר מכן, מי היאור נהיו מים בחזרה, גם למצרים, ואולצנו להמשיך לעבוד. “צפרדע.” טיפת היין הבאה נהייתה בצבע ירוק כצפרדע, וראיתי צפרדע בורחת מפני בעוד אני מתעורר מאוחר, שוב. לא הייתה עבודה, והמצרים התמלאו בצפרדעים. כאן לא עזרנו להם. “כינים.” המצרים התגרדו. בין מכה למכה עדיין הייתה עבודה, אבל היא נפסקה אחרי… “ערוב.” המוני חיות זרמו למצרים, ומילאו כל רווח. בנו העברים הם לא פגעו, אבל למצרים הם הזיקו. “דבר.” כל הבהמות הלא גזולות של המצרים מתו, וכך מצאנו את צאננו ובקרנו. “שחין.” כל המצרים התכסו בפצעים ובמחלות כמו אטופיק דרמטיטיס ואבעבועות רוח. “ברד.” חתיכות קרח ענקיות בוערות באש ירדו מהשמים וחבטו במצרים, אך בנו לא נגעו. “ארבה.” שמענו סיפורים על מכת ארבה שהייתה במצרים לפני כמה שנים. המכה האמיתית הייתה הרבה יותר גרועה: לא נותר כמעט דבר אכיל מהצומח או מהחי בכל מצרים. “חושך.” חושך מוחלט השתלט על מצרים מלבד על בני ישראל. “מכת בכורות.” הרגשתי כאילו אני יושב בכלל בבית משפחתי במצרים. מתח גמור שרר. כבר סיימנו את הכבש. שקט שרר בכל. ואז, ברגע אחד, נשמעה צעקה בכל ארץ מצרים. חיוך נראה על פני כולם. נתנאל קם והסתכל החוצה. “הנה פרעה!” הוא צעק. “ו… ו… אני לא מאמין…” הוא התגלגל מצחוק. הצצתי החוצה ומה שראיתי הצחיק אותי. המלך פרעה התנוסס, לכל גובה אמתו, בנמנמת מכוסה באנשי נץ חמודים, והוא רץ ומעד על זקנו. הוא הרים את ראשו וצעק:”היכן משה ואהרון?!” בשלב הזה, גם במציאות כל המשפחה נזכרה באירוע, וצחנו צחוק רם, משחרר. צחקנו על איך שפרעה נראה באותו הזמן; צחקנו על טיפשותו, שחשב להשאירנו בגלות ולבסוף התחנן שנצא; צחקנו עד כלות הנשימה. נטלנו ידיים למצה, ברכנו על נטילת ידיים, ברכנו המוציא ועל אכילת מצה, אכלנו מרור, המשכנו לפסח כרוך במצה ומרור, אכלנו את הסעודה, והוצאנו את בשר הפסח עוד בטרם חצות. בבטננו בקושי נותר מקום לפסח, אבל השארנו קצת. כוסות שלישית ורביעית נשתו מהר במקומן, וכבר עמדנו ללכת לישון, אבל בדיוק אז נכנסו תלמידיהם של רבי עקיבא, רבי אלעזר בן עזריה, רבי טרפון ורבי יהושוע, חייכו ואמרו:”רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית…”