לקראת צהרי יום שישי י”ד ניסן תשע”ו הייתה המולה רבתי בבית משפחת פוני. כבש פעה וחזר לאכול עשב, כמו לא שם לב למהומה מסביבו. “כולם מוכנים?” שאל בצעקה אבי מורי צוער. “אני מוכן!” עניתי. נתנאל אחי הגדול הוסיף: “גם אני ומשפחתי מוכנים.” הסתכלתי על משפחתי הגדולה במיוחד. “טוב…” מלמלתי. “אני לא יכול להגיד זאת על שלי…” רב המהומה יצאה מצאצאיי. הם התלבשו בזריזות ולאט לאט נהיו מוכנים. עשן התמיד עלה מבית המקדש. “מהר!” קרא נתנאל. עשן קטורת בין הערביים עלה. “אנחנו רוצים להיות בכת הראשונה!” יצאנו בזריזות והתרנו את הכבש. סוף סוף גם הוא התרגש ופעה בהתרגשות. טוב… אני חושב שזה היה בהתרגשות ולא בשעמום. רצנו עד שהגענו, ונדחקנו פנימה בדיוק בזמן: דלתות העזרה נטרקו מאחורינו. ראינו מולנו שורות – שורות של כוהנים עם מזרקי כסף וזהב. שורה אחת כסף, וזו שלידה זהב. אבי מורי צוער חידד את הסכין. כאשר הגענו לכוהן, ראינו שמקבל הדם הוא אהרון, הכוהן הראשון. הוא סירב לחזור להיות כוהן גדול, והתפקיד ניתן לצאצאו הרחוק, אהרון עמרמי. “צוער והמשפחה!” הוא קרא. “יופי. צוער, אתה רוצה לשחוט את הפסח?” “אכן.” אמר אבי. הוא הניף את הסכין ושחט את הפסח, שהיה מוכן כבר מיום שני, י’ ניסן. אהרון קיבל את הדם, והעביר את מזרק הכסף המלא בדם לכוהן הסמוך אליו. זזנו מהעמדה וראינו את הכוהן שופך את הדם על היסוד. הובלנו את הכבש לעמדת התלייה. על הקיר היו מסמרי ברזל, עליהם נתלה הכבש. לצערנו, הגענו אחרונים, ולכן לא נשאר מקום לתלייה. אני ונתנאל לקחנו מקל דק וחלק, שמנו אותו על כתפינו. עזריה הכוהן בא להפשיט את הכבש. הוא הפשיט את כל הכבש, וחתך את בטנו, והוציא את הליכלוך מאבריו, והוציא את האברים הקרבים על המזבח, והמליחן, ורץ להקריב על המזבח. כשהוקטרו החלבים והאברים, נפתחו דלתות העזרה ויצאנו. כבר התפללנו מנחה, והלכנו לערבית במניין הכת הראשונה. התפללנו ערבית, (לאחר הפלג, כמובן,) צלינו את הפסח לפני התפילה, ושמנו את הכבש בצלחת על קערת הסדר. לא היה זכר לחגיגה, אבל גם לא חגיגה, כי היו פסחים מרובים. התיישבנו סביב השולחן והתחלנו את הסדר. “יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא א-להים לעשות סברי מרנן ברוך אתה ה’ א-להינו מלך העולם בורא פרי הגפן. ברוך אתה ה’ א-להינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו ותתן לנו ה’ א-להינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום השבת הזה ואת יום חג המצות הזה זמן חירותנו באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ושבת ומועדי קדשך באהבה וברצון בשמחה ובששון הנחלתנו ברוך אתה ה’ מקדש השבת וישראל והזמנים. ברוך אתה ה’ א-להינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה.” סיימנו את הקידוש ושתינו כוס יין ראשונה. סיימנו רב רביעית, קמנו והלכנו ליטול ידיים בלא ברכה לכרפס. נטלנו, טבלנו את הכרפס במי מלח, ברכנו האדמה וכיוונו על המרור ואכלנו פחות מכזית, על מנת שלא להתחייב בברכה אחרונה. לא היה צורך באפיקומן זכר לקרבן פסח, כיוון שהיה פסח. דילגנו למגיד – ועצרנו. “אוהו!” קרא אבי מורי צוער. “והנה הגענו למה שראינו בעינינו: סיפור יציאת מצרים!” חייכנו סביב השולחן, נזכרים במאורעות ההם. “זוכרים את נמנמת האנשי נץ החמודים של פרעה?” שאל נתנאל אחי הגדול, בבת צחוק על שפתיו. “אוהו, ועוד איך!” קראתי. “אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול! ואיך שהוא מעד על הזקן, הפרעה הנמוך הזה…” “די!” אמר אחי הקטן יהואל, כמעט מתפקע מצחוק. “זה מצחיק מדי!” המשכתי בחיוך:”ואיך שהוא צעק בקול דקיק ומבוהל:’איפה משה ואהרון?‘” חיקיתי אותו. כבר לא יכולנו להתאפק: התגלגלנו מצחוק. “נו.” אמר בסבלנות אבי מורי צוער. “תנו לי לספר את הסיפור.” השתתקנו, אבל בת צחוק נראתה על שפתי כולם, כולל בנינו, שנזכרו בנמנמת אנשי הנץ החמודים של פרעה. נזכרתי בסיפור בעוד אבי מספר, ונשאבתי לשם, כאילו זה מתרחש שוב…”עבוד יותר במרץ!” נשמעה הקריאה בשפה נשכחת, שפה שבקושי זכרתי בליל הסדר בו התחיל המה שנקרא בתקופה זו “פלאשבאק”, אך נזכרתי בה ברגע. לא הייתה לי אפשרות לשנות את האירועים. הייתי כצופה מהצד שם. נאנקתי והמשכתי לסחוב את האבן, כמימים ימימה. הזיכרון היה כל כך חי, שממש הרגשתי את השוט על בשרי ואת האבן הנישאת על ידי. יום אחד, עודדתי את עצמי אז, יבוא איש ויגאלנו מיד מצרים. זכרתי את מאורעות אותו יום בבהירות רבה: כיצד, באמצע העבודה, צץ… “שלום עליכם, אחיי בני ישראל.” אמר אהרון בן ה-83, ולצידו עמד איש כבן שמונים. “זהו אחי, משה. אהיה א-להי אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, נגלה אליו במדין ואמר לו אנוכי פקד פקדתי אתכם, ואשלח ביד משה להעלותכם מזה.” נזכרתי איך הוא משך אחריו את זקני העם, ובהם אחי הגדול, נתנאל. בדרך אל פרעה, אני מצטער לומר, נבהלו כל המלווים. “מה קרה?” התעניינתי אצל אחי. “פחדתי לבוא איתם.” הוא ענה בעצב. ראשון הגיע הכרוז. כולנו הרמנו מבט, בטוחים שהוא יגיד שאנו משתחררים ממצרים. “עבדי פרעה האזינו לדברו. כה אמר פרעה מצרים העליונה והתחתונה: לא יינתן עוד קש לתבן! לא ינוחו עוד העברים מעבודתם! נרפים אתם, נרפים, על כן אתם חושבים על חופש. תכבד העבודה ולא תחשבו על כך עוד. זו גזרת פרעה מצרים ומלך האלילים!” אנקה רבתי נשמעה. בפעם הבאה שמשה דיבר, איש לא האזין. למעשה, לו היינו שמים לב אליו, הוא היה נרגם באבנים. לאחר ירח פחות שבוע ימי עבודה, קמנו כאשר השמש הייתה במרכז השמים. זה הפתיע אותי מאוד, אבל לא שאלתי שאלות והלכתי לשתות. כאשר התחלתי לשתות, המצרים התלחששו וציחקקו ברשעות. כאשר הם ראו משהו, ניכר שהם הופתעו. “מהיכן לך מים אלו?” הוא שאל. לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל הצבעתי על חבית המים ממנה הבאתי את המים. הוא לקח משם כוס, שתה… ופלט הכל החוצה. “איכס!” הוא צעק. “שקרן עלוב!” הוא זעם, והסתער עליי. בהיתי בנוזל שנפלט מפיו. אלו היו אמורים להיות מים, ידעתי את זה, אבל במקום מים, היה שם דם. התקדמנו בינתיים בסדר, והגענו כבר לקטע בו אומרים את שמות עשרת המכות. “דם.” אמרתי, טבלתי את אצבעי בכוס והעברתי את היין לבסיס עליו עמדה הכוס, כי כבר מזגנו כוס שנייה. היין הפך בן רגע לשלולית הדם שהייתה על הרצפה והמשכתי להhזכר. המצרי הסתער עליי, אבל לפני שהוא הספיק להתחיל להרביץ לי, חברו אמר לו:”חכה! ראיתי שהוא באמת לקח מהחבית הזאת. הוא לא שיקר.” המצרי הקשיב לחבירו וחטף מידי את כוס המים, מבלי להאזין למחאותיי הקלושות. הוא שתה מן הכוס… ופלט דם. “לא ייתכן!” הוא צעק. הוא נתן לי קשית, ואמר לי:”שתה איתי ממימי החבית או שתמות.” מיראה שתיתי איתו, והוא שוב פלט דם. הוא ניסה בכל דרך אפשרית, עד שמצרי אחר בא ואמר:”משה אמר שרק אם קונים מים מהעברים אלו מים ולא דם.” המצרי זעם ושאל אותי: “בכמה אתה מוכר לי מים?” חייכתי. “500 לירות מצריות.” עניתי. הוא היה כל כך צמא, שלא היה לו כוח להתווכח. הוא נתן לי את הכסף והלך עם המים שנתתי לו. כל השבוע עבדתי בדוכן המים, עד שחרטום אחד של המלך קנה ממני מים. קצת זמן לאחר מכן, מי היאור נהיו מים בחזרה, גם למצרים, ואולצנו להמשיך לעבוד. “צפרדע.” טיפת היין הבאה נהייתה בצבע ירוק כצפרדע, וראיתי צפרדע בורחת מפני בעוד אני מתעורר מאוחר, שוב. לא הייתה עבודה, והמצרים התמלאו בצפרדעים. כאן לא עזרנו להם. “כינים.” המצרים התגרדו. בין מכה למכה עדיין הייתה עבודה, אבל היא נפסקה אחרי… “ערוב.” המוני חיות זרמו למצרים, ומילאו כל רווח. בנו העברים הם לא פגעו, אבל למצרים הם הזיקו. “דבר.” כל הבהמות הלא גזולות של המצרים מתו, וכך מצאנו את צאננו ובקרנו. “שחין.” כל המצרים התכסו בפצעים ובמחלות כמו אטופיק דרמטיטיס ואבעבועות רוח. “ברד.” חתיכות קרח ענקיות בוערות באש ירדו מהשמים וחבטו במצרים, אך בנו לא נגעו. “ארבה.” שמענו סיפורים על מכת ארבה שהייתה במצרים לפני כמה שנים. המכה האמיתית הייתה הרבה יותר גרועה: לא נותר כמעט דבר אכיל מהצומח או מהחי בכל מצרים. “חושך.” חושך מוחלט השתלט על מצרים מלבד על בני ישראל. “מכת בכורות.” הרגשתי כאילו אני יושב בכלל בבית משפחתי במצרים. מתח גמור שרר. כבר סיימנו את הכבש. שקט שרר בכל. ואז, ברגע אחד, נשמעה צעקה בכל ארץ מצרים. חיוך נראה על פני כולם. נתנאל קם והסתכל החוצה. “הנה פרעה!” הוא צעק. “ו… ו… אני לא מאמין…” הוא התגלגל מצחוק. הצצתי החוצה ומה שראיתי הצחיק אותי. המלך פרעה התנוסס, לכל גובה אמתו, בנמנמת מכוסה באנשי נץ חמודים, והוא רץ ומעד על זקנו. הוא הרים את ראשו וצעק:”היכן משה ואהרון?!” בשלב הזה, גם במציאות כל המשפחה נזכרה באירוע, וצחנו צחוק רם, משחרר. צחקנו על איך שפרעה נראה באותו הזמן; צחקנו על טיפשותו, שחשב להשאירנו בגלות ולבסוף התחנן שנצא; צחקנו עד כלות הנשימה. נטלנו ידיים למצה, ברכנו על נטילת ידיים, ברכנו המוציא ועל אכילת מצה, אכלנו מרור, המשכנו לפסח כרוך במצה ומרור, אכלנו את הסעודה, והוצאנו את בשר הפסח עוד בטרם חצות. בבטננו בקושי נותר מקום לפסח, אבל השארנו קצת. כוסות שלישית ורביעית נשתו מהר במקומן, וכבר עמדנו ללכת לישון, אבל בדיוק אז נכנסו תלמידיהם של רבי עקיבא, רבי אלעזר בן עזריה, רבי טרפון ורבי יהושוע, חייכו ואמרו:”רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית…”
חזאל פרק ב’
א. וישלח נבוכדנצר מלאכים למנות לו מושל כלבבו על ירושלים: ב. ויבואו המלאכים ירושלימה וחזאל יושב פתח העיר ובני הנביאים לפניו: ג. ויאמרו המלאכים לחזאל שלום וישאלו איה הרואה: ד. ויאמר חזאל בואו ואוליככם לבית הרואה וילכו אחריו: ה. ויבואו בני הנביאים אחריהם כי רצו לדעת כיצד יפול דבר: ו. ויבא חזאל את המלאכים אל ביתו ויאמר בואי אשת הרואה ואמרי להם איה הרואה: ז. ותבוא אשת חזאל ותאמר למלאכים הוא חזאל הרואה: ח. וישאלו המלאכים את חזאל לאמור מדוע לא הגדת לנו כי הרואה אתה ויאמר על שום מעשה שמואל: ט. ותספר אשת הרואה למלאכים את אשר קרה לשמואל: י. וישבו המלאכים בבית ויגידו לחזאל נשלחנו מאת נבוכדנצר: י”א. ויאמר לנו אדונינו לכו ירושלימה ודברו את הרואה כי הוא יראה את אשר אשים לנגיד על עמו: י”ב. ויען חזאל אותם ויאמר מלאכים הסכיתו לדבר ה’: י”ג. כה אמר ה’ מלך בבל שלח אליך מלאכים להודיע אותך דבר: י”ד. הלא מושל אין בציון ונגיד על עמי אין ויחפוץ מלך בבל מנות נגיד כשדי על עמי: ט”ו. אמור אל מלאכי מלך בבל כה אמר ה’ נגיד זר לא יהיה בעמי ובן נכר לא ימשול בם: ט”ז. כי אם עברי מבני ישראל יהיה לנגיד על עמי נאום ה’: י”ז. משול ימשול בעם ה’ יהודי מבני עמו דובר אמת בלבבו ושומר מצוות ה’: י”ח. וסנהדרין יהיו על עמי כהנים ולוויים: י”ט. לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא משיח ה’ האחרון וה’ ימשול בם: כ. כה תאמרו למלך בבל וכה תספרו למלך אשר שלחכם מנה נגיד על עמי כאשר ימצא חן בעיניך: כ”א. אך את דברי ה’ אל תחסיר ועשה ככל אשר ציווך: כ”ב. ויצאו מלאכי מלך בבל וירדו בבלה ויאמרו למלך ולא החסירו: כ”ג. ויבא המלך ויבקש איש כלבבו יהודי למשול על ירושלים: כ”ד. ויבוקש וימצא אסיר בן יכניה האסור וישלח אל ירושלים למשול בה: כ”ה. ויעל אסיר ירושלימה בשנה השמונה ועשרים למלכות נבוכדנצר ויעשה לנגיד על עם ה’: כ”ו. ובשנה הראשונה למלכות אויל מרודך מלך בבל וישחרר את יהויכין מכלאו: כ”ז. ויבואו חילות מצרים עם שארית פלישתים עמון ומואב ויעלו על ישראל ויצורו עליה: כ”ח. ולא יכל אויל מרודך השמידם כי רבים הם על כן נשאר בארצו: כ”ט. ויזעקו ישראל אל חזאל לאמור מאין תשועתנו הלא אבדנו: ל. ויאמר אליהם חזאל היום הזה ראיתם את מצרים לא תוסיפו לראותם עוד כך: ל”א. ויען איש דן ויאמר כזאת הבטיחנו משה על הים והנה ראינום מאז זה שתי פעמים: ל”ב. ולא ענה חזאל אותו מאומה וידום ישראל: ל”ג. ויעל ה’ בטרמיט על מצרים ויך בהם מכה רבה: ל”ד. ויבוא אסיר אל חזאל וישאל מאיתו האתקוף את פלישתים אם אשמידם או אתייצב וארא את ישועת ה’: ל”ה. ויענהו חזאל ויאמר רדוף כי השג תשיג והצל תציל והשמד תשמיד: ל”ו. וגם על עמון ועל מואב עלה והשמידם מתחת שמי ה’: ל”ז. ויאמר אסיר לעם הנני עולה על פלישתים מי לה’ ולדברו ביד נביאו אליי: ל”ח. ויבואו אליו איש יודע קשת מבני בנימין ואיש יודע חרב מבני יהודה אלף במספר: ל”ט. ויאמר איש דן הלא כאחד על רבבה צבאך נגיד יהודה: מ. הלא שישים ריבוא איש לא יכלו למעט ממצרים והלא אלף מול רבבה: מ”א. ויען איש האלוקים ויאמר התייצבו וראו את ישועת ה’ אשר יעשה ביד עבדו אסיר: מ”ב. ויתייצבו לצבא אנשים ויתפקדו שישים במספר: מ”ג. ויען פנחס מבני אהרון כהן ויאמר והלא טרם יצא צבא נאום כהן משוח מלחמה: מ”ד. ויאמר חזאל דבר ויאמר פנחס כדברים האלו: מ”ה. שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם כי ה’ אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם: מ”ו. ויצאו השופטים והשוטרים ויזכירו לעם מי הפטור מהמלחמה ויוותרו עשרים איש לבדם: מ”ז. ויצאו העשרים וילכו לקראת העמים הקמים עליהם: מ”ח. עשרה רובי קשת ועשרה לוחמי חרב מבני יהודה ובנימין אמיצי לב עובדי אדמה מימים ימימה מאורשים מצעירותם וגרים בבתים ישנים: מ”ט. כולם גיבורי חיל לפני ה’ אנשי אמת ושומרי מצוות ה’: נ. ויעלו רבבות הגויים הללו על ישראל ויקומו ויכו העשרים בפלישתי עד כי יגעה ידם: נ”א. ויבואו הטחורים בגויים והעשרים נחו: נ”ב. וימותו בפלישתים ובעמון ומואב רבבה ואלף ומאתיים: נ”ג. ויצאו סרני פלישתים מאיתם לראות מה היה כי ניגפו לפני ישראל: נ”ד. ויראו את העשרים אוכלים אכול ושתו ונחים בעת פלישתים מתפתלים בטחוריהם: נ”ה. וייראו סרני פלישתים ויוכו ביד אסיר פחת יהודה: נ”ו. ויפוצו פלישתים ויבא ישמעאל בן נתניה ממחנה עמון: נ”ז. וישאל האתה זה אסיר ויאמר אסיר אני: נ”ח. וישאל ישמעאל ויאמר ומדוע כבבלי תילחם הלא יהודי אתה: נ”ט. ויען אסיר ויאמר כדבר איש האלוקים הלזה אשר ציווה אליי: ס. ויאמר ישמעאל הלא אין חזון נפרץ ויען לו יש: ס”א. ויאמר ישמעאל לו תיתן לי מלא בית מלך בבל כסף וזהב לא אאמין לזאת: ס”ב. ויבא חזאל ויאמר עתה ידעתי כי מרדוף בצע באת לרצוח את גדליה: ס”ג. אתה תלך מאיתי ומצאך הטרמיט ונשמדת מתחת שמי ה’: ס”ד. וילך ישמעאל ויפגוש טרמיטים ויאכלוהו הטרמיטים וינקם ממנו ה’ עד היום הזה: ס”ה. וינגפו צבאות עמון מואב פלישתים ומצרים ביום ההוא מלפני ישראל וירדפם אסיר עד נחל מצרים: ס”ו. וישלח אויל מרודך את צבאו ויכו את מצרים לפי חרב: ס”ז. וישב חזאל בירושלים עד בנות נחמיה בן חכליה את המקדש השני:
חזאל פרק א’
א. ויהי ילד ושמו חזאל, בן איש משבט יהודה: ב. וילקח חזאל מאביו ומאימו בעודו נער קטון: ג. וילקח אל מלך ארם לעבדו ולעמוד לפניו: ד. ויגדל הנער ויגמל וישאל דבר מאת ה’: ה. וישאל מאתו אך זאת להיות לנביא לפניו: ו. ויבא חזאל אל מלך ארם וישאל מאיתו דבר: ז. וישאל חזאל מאת מלך ארם שלחו לחופשי חינם: ח. ויסכם המלך לבקשתו וישלח את הנער לחופשי חינם: ט. כי הנער חכם מאוד ולכל דרכיו משכיל וה’ עימו ואשר הוא עושה ה’ מצליח בידו: י. וילך חזאל בבלה ללמוד אצל חכמיה: י”א. ויפגוש שם את משה בן פדהאל לוי מנהרדעא: י”ב. וילמד בישיבתו ימים רבים את תולדות יהודה וישראל: י”ג. וישאל מאת רבו לאמור באלו תנאים תבוא נבואה לאיש: י”ד. ויאמר לו בהיות האדם נכבד ושומר מצוות ה’: ט”ו. דובר אמת בלבבו אשר לא ישא פנים ולא ייקח שוחד: ט”ז. ואשר יתנבא בציון או בעבורה: י”ז. ויצא חזאל ציונה להתנבא שם ויגע עד ירושלים: י”ח. והעיר חרבה ושוממה בזויה מבלי בניה: י”ט. ויחי חזאל בארץ ישראל שבע שנים: כ. ויבואו חילות ארם צבאות בבל ואנשי אשור ויעלו ירושלימה ויבואו בראשות מלך בבל להנקם מרוצחי גדליה בן אחיקם בן שפן סופר המלך יאשיה: כ”א. ויחלום חזאל חלום וישמע קול קורא: כ”ב. ויקרא אליו הקול ויאמר חזאל חזאל ויאמר חזאל הינני: כ”ג. ויען הקול ויאמר אני ה’ קראתי בשמך חזאל ומשחתיך לנביא לפני: כ”ד. לך אמור אל הגויים הללו ואמרת להם כה אמר ה’ אלוקי ישראל: כ”ה. רדו מעל עירי מעל ירושלים פן אשלח בכם את הצרעה ואת הטרמיט: כ”ו. ויצא חזאל לקראת המלכים הללו ויאמר אליהם: כ”ז. כה אמר ה’ אלוקי ישראל רדו מעל עירי מעל ירושלים פן אשלח בכם את הצרעה ואת הטרמיט: כ”ח. ויאמר מלך ארם האתה זה בני חזאל ויאמר אני: כ”ט. ויען מלך בבל ויאמר המפי בחור אשמע תוכחה אם מפי עלם תבונה הלא אני מלך בבל: ל. שוב מאחוריך פן תיספה אתה ואלוקיך פן אהרגך בחרבי: ל”א. ויאמר חזאל האת אלוקי ישראל אתה מבקש להרוג: ל”ב. אשר עשה ניסים במצרים נפלאות בארץ חם: ל”ג. ויעל את עמו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה: ל”ד. אשר עשה ים ליבשה וארץ ציה למוצאי מים: ל”ה ואשר נתן עמו בידך כי חטאו לו: ל”ו. ויען מלך בבל ויאמר יעניש אלוקיך רוצחים ואשמעהו: ל”ז. ויאמר חזאל הלא ידעתי את רוצחי גדליה אתה מבקש ירדו מזה וילכו אל ארץ בני עמון: ל”ח. ויאמר מלך בבל למה לי ירושלים באין גדליה בתוכה: ל”ט. שאלו ישראל מאיתי אך מושל מאחיהם ןאתן להם כזאת וירצחוהו נפש: מ. ויעל מלך בבל עם צבאו על ירושלים: מ”א. ויאמר חזאל בשם ה’ אל העם ה’ ינגף באויביכם ואתם החרישון: מ”ב. ותבוא הצרעה ויצא הטרמיט בתוכה ויעלו על חיל בבל ועל אשור ועל ארם: מ”ג. ויזעקו חילות מלך בבל על אשר עקצו הצרעות וכרסמו הטרמיטים: מ”ד. ויאמר מלך בבל היש מרפא מזה אם יש הביאוהו ויבא חזאל: מ”ה. ולא ראה מלך בבל דבר כי נעקץ בשתי עיניו: מ”ו. ויאמר חזאל אל המלך חזור וטבל בפרת ובחידקל והרפא כי קרא ה’ על חילותיך להשמידם: מ”ז. ויבן המלך כי חזאל הוא הדובר ויאמר שלחוהו מפני: מ”ח. ויאמר מלך ארם הלהיות עיוור אתה מבקש עשה כדבר איש האלוקים והרפא: מ”ט. ויכנוס מלך בבל את כל חילו וארם ואשור כנסו חילותם ויסעו בבלה: נ. ויטבול נבוכדנצאר מלך בבל בפרת ובחידקל וירפא מעקיצותיו: נ”א. ויבא נבוכדנצר עד ביתו ויקרא את דניאל אליו: נ”ב. וישאל דניאל מה שאלת המלך ממני ויאמר המלך עליתי על ירושלים: נ”ג. ואפגוש שם בחור כבן עשרים גבוה ושערו כעורב ועיניו תכולות: נ”ד. וישאל דניאל הבן דודי חזאל ויאמר המלך הוא האיש: נ”ה. ויאמר דניאל הלא דיבר אליך דבר ויאמר המלך דיבר: נ”ו. ויאמר המלך לדניאל ניבא בן דודך עליי ויבואו עליי צרעות וטרמיטים מכה גדולה אשר לא נראתה כמוה ויען דניאל לו לנבואתו הקשבת בתחילה: נ”ז. וישלח דניאל מלאך אל חזאל בן דודו ויאמר לו חזק ואמץ: נ”ח. וייתן לו מגדנות כסף וזהב הרבה מאוד ומלבושים: נ”ט. וישלח חזאל לדניאל מפירות ציון וייתן לו מגדנות ויאכלם דניאל: ס. והאיש חזאל הולך וגדול ונהיה לנביא על ישראל: ס”א. וישאל חזאל מאת ה’ אך ידיעת הקץ ולא ענהו ה’ דבר: ס”ב. ויהי חזאל נביא לה’ וימתן שבעים שנה עד תרצה הארץ את שבתותיה:
משמשבת
שלום. שמי הוא אביאל, ואני בן 13. לא נראה לי שאתם מכירים אותי, גם אם אתם מכירים אביאל שווארץ (זה שם משפחתי,) אחד שמתאים לתאורי בסיפור*. לא תאמינו איזו שבת עברה עליי. דבר ראשון, כדי שתבינו את העניין, הייתי לבד בבית. אחי הבכור הלך לאיזו פעולה או שבת ישיבה, אחי השני הלך גם הוא לשבת ישיבה, ושתי אחיותיי הקטנות הלכו לסבא וסבתא. גם אני רציתי לבוא איתן, אבל לא היה אצל סבא וסבתא מקום, אז נשארתי בבית. לא שזאת כל משפחתי, יש לי גם אח קטן שהיה בן 5 באותו השבוע, אבל הוא קטן מדי. הוריי הציעו לי להזמין או ללכת לחבר, אבל לא במיוחד רציתי. באותה שבת, חזרתי הביתה מוקדם כדי לעשות קידוש לעצמי, לכן ברגע שקרה מה שקרה, הייתי לבד בבית. אחי הקטן לא היה בבית כי אמא לקחה אותו לבית הכנסת ללוות את אבא. לאחר שסיימתי לקדש, שמעתי רשרוש מהחדר. אפילו שזה היה אמצע היום, הרשרוש נשמע מאיים כאילו מומיה נמצאת בארון. תכננתי לקחת מערוך, אבל בגלל שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, הסתדרתי עם ספר. נגשתי לארון, וחכיתי. אחרי כ-5 דקות של שקט, החלטתי לפתוח את הארון, שם, על אחד הקולבים, ראיתי משהו שבהחלט לא שמנו שם בכניסת השבת: חליפה קטנה, עם כובע מעליה, ועל שניהם תפורה שי”ן של תפילין** זהובה. סתם כדי למדוד, הוצאתי את החליפה והכובע ולבשתי אותם. ברגע שלבשתי אותם, הבגדים שלי השתנו, ועל חולצה לבנה היתה מצויירת חלה ללא שומשום ועליה, שוב, שי”ן של תפילין זהובה, ונעליים שחורות, ושוב, עם שי”ן של תפילין זהובה. כמה שניות לאחר מכן, שמעתי פיצוצים מבחוץ, ורצתי לראות מה קרה. מה שקרה היה, שבחוץ אנשים טבחו יהודים בעצם היום הקדוש הזה! בלי לשים לב, קיפלתי את בהונות רגליי ולחצת על כפתור פנימי שהפעיל להבות שהעיפו אותי למעלה. כשעליתי מעל לרחוב, האנשים הגוים למראה צעקו בבהלה:”הצילו! זה משמשבת!” (כדי להוסיף ניקוד אכתוב איך זה נשמע באנגלית:!mishmashabat…) אפילו שזה היה חילול שבת, בגלל הסכנת נפשות שלפתי שוט עירוב והצלפתי בהם. תפסתי אחד והשוט לא הרפה, עד שהאיש הושלך על חבריו. אחרי שכבר הבסתי את רובם, נעמד מולי אדם בגובה 2 מטרים, ותלש לי את השוט מהיד. “טיייט שכמוך!” הוא צחק (ה-טיייט מסמל קללה). “באמת חשבת שתנצח אותנו עם שוט עלוב אחד? נהרוג אותך כמו שהרגנו את כולם!” ברגע ששמעתי זאת, נרתעתי ודרכתי בטעות על שלד והרגשתי כאב ברגל. “אייייייי!” צוחתי ונפלתי לאחור. הוא צחק “ואתה עוד חושב לנצח אותנו?” הוא שאל. הסתכלתי מסביב בבהלה תוך כדי נסיגה וראיתי את העצם עליה דרכתי. על העצם היה חרוט: נוצר כדי לשחזר את (פלוני) לתחיית המתים, וכנשק לשומר היחיד במשמשבת. הרמתי את העצם, והנפתי אותה עליו. הוא צחק שוב. “מה נראה לך?” הוא שאל בלעג. “שעצם קטנה תעצור אותי?” הוא הניף את חרבו ואני – את העצם, ופגעתי לו בין הרגליים. “אאוווווווווו!!!” הוא צווח, ועף משם עם שאריות חילו, מקלל. “עוד אהרוג אותך על זה!!!” ירדתי למטה והחזרתי את החליפה לקולב, הבגדים שלי חזרו להיות רגילים, וכשסגרתי את הארון שמעתי רשרוש ולאחר שפתחתיו שנית לא היו שם החליפה והכובע. לאחר מכן, בא אבי עם דודתי ובני דודיי. שאלתי אותו איפה הדוד ושאר בני הדודים והוא ענה לי שהם הלכו להביא שניצלים. לאחר השבת, שמעתי רשרוש בארון ופתחתיו בשלישית. החליפה הייתה שם ואיתה מכתב. במכתב היה כתוב בלשון הזו:”שלום, אביאל. כן, אני יודע את שמך. אל תהיה כה מופתע. אני הייתי משמשבת בזמנו, ועכשיו הגיע תורך. כאשר חקרתי, גיליתי שבאף דור לא צריך משמשבת. לכל דור היו כוחות לעמוד מול אויביו, ולכן המשרה נראתה מיותרת. עד לדורך. העברתי בעזרת ה’ את החליפה דרך הזמן והמקום למתי ואיפה שיצטרכו אותה. לא שאתה טוב יותר מדורות קודמים, אלא להפך, אתה גרוע מהם, כי אתה צריך סיוע ולהם היו כוחות משל עצמם. שמי הוא משה. אני קיבלתי את התפקיד כשקמתי בבוקר אחד כדי להחליט מה ללבוש לכבוד עזרה לאחיי, מצאתי את החליפה והכובע ולבשתים. איש לא שם לב לכך שבגדיי שונים היום, ובאותו יום דיברתי עם אבי מאמצי וביקשתי ממנו יום מנוחה לאחיי. בחרתי ביום השבת. היום, אני מאושר לשמוע שה’ קבע את אותו יום ליום המנוחה של עם סגולתו. משמשבת לא נצרך עד לדורך, ולכן שלחתיו אליך. ה’ יברכך,
מב”ע”
כשראיתי את החתימה, שיניתי אותה קצת: רמב”ע, שהם ר”ת: רבינו משה בן עמרם.
______________________________________________________________________________________________________________________
*כי אביאל שווארץ שבסיפור הוא דמיוני. **שי”ן של תפילין, למי שלא יודע, זו שי”ן בכתב סת”ם (עיין ויקיפדיה, אולי מראים שם).
מעלית הזמן (סיפור מאחד)
יום אחד, בחודש חשוון, שוטטתי באזור שבו היתה המלחמה הראשונה, וגיליתי מעלית עם חתיכת קיר שיש עליה את כפתורי החיצים מעלה ומטה שעומדת באמצע הרחוב בחוסר מטרה. החלטתי לנסות ללחוץ, ולחצתי על הכפתור מטה, כי הכי הגיוני ששם יהיה משהו יותר מלמעלה, והתוצאה הייתה שהדלת נפתחה. נכנסתי למעלית והסתכלתי על 10 ספרות מסודרות: 0,1,2,3,4,5,6,7,8,9. ובנוסף מקש שנראה כמו “אנטר”. הקלדתי סדר של ספרות שהתחיל ב-1 ולחצתי על ה”אנטר”. התוצאה הסופית הייתה שהמעלית ירדה. בלוח האלקטרוני שעליו כתובות בד”כ הקומות, היה שלט עם מילים מתחלפות שהצלחתי לקרוא כמה מהן: כדאי להוריד חלק מהשמות ראשונים, גאונים, אמוראים, תנאים, בית שני, גלות בבל, ביהמ”ק הראשון, שלמה המלך, דוד המלך, שאול המלך, יהושוע, יציאת מצריים, גלות מצריים, יעקב, יצחק, אברהם, נמרוד, המבול. במבול המעלית עצרה, הדלת נפתחה, ויצאתי למבול אמיתי שכמעט הרג אותי. מצאתי את עצמי על סיפון ספינה ומולי היה תא רחב, מספיק למגורים. איש אחד יצא החוצה מהתא ושאל: “מי אתה?! מה אתה עושה כאן?!” עניתי: “שלום גם לך! אני נעם והגעתי לכאן דרך המעלית הזאת.” “נעם? כמו נעמה? ומה זה מעלילת?” עניתי לו: “לדודה שלי קוראים נעמה. וזה מה-עה-לי-ת, לא מעלילת.” “פשוט… תסביר הכל בפנים. בסדר?” אמר האיש, מבולבל. “כן.” עניתי ונכנסתי איתו פנימה. בפנים, היה ערוך שולחן ואבן חן גדולה האירה מלמעלה וחלון קטן האיר גם, כי היה קצת אור שמש בחוץ. ליד השולחן הסבו 7 אנשים, והיו שם 8 מיטות. בסה”כ היו מיטות לכולם, והן היו מסודרות שתים-שתים, אחת ליד השנייה. ואחר כך מה התרחש כמעט כולם קמו, (כמעט חצי מהמסובים, וכל הקמים היו בנים והיו שם 3 בנים ו-4 בנות.) “שלום, אבא!” אמרו הבנים, “מי זה?” “זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת” ענה האב והוסיף: “דבר.” בגלל שהוא לא ידע מה זה מעלית, התחלתי להסביר על הטכנולוגיה, ומשם עברתי לכל הדברים שהיו קשורים למלחמותיי באנשים הזרים, עד למעלית המשונה. “באמת?” שאל האיש בעניין. “ואנחנו הם: אני, נוח בן ה-600, נעמה, אשתי, שלושת בני שם חם ויפת, ונשותיהם עם כל בעלי החיים חוץ מהלטאות המפחידות שלא הגיעו.” רק ברגע הזה התחלתי להבין מה זה אומר. “אתה הנוח המפורסם? זה שבנה תיבה כדי לשרוד במבול?” “איך מפורסם לאחר מות כל חי חוץ ממשפחתי הקרובה אני לא בדיוק מבין, אבל כנראה שכן.” אמר נוח. “אתה עומד להיות מפורסם בין צאצאיך, ואני אחד מהם! אני לא מאמין! חזרתי אחורה בזמן!” אמרתי. “באמת?” אמר נוח, “זה לא הגיוני! אבל אני מניח שלמי שמעופף באמצעות טלית זה רגיל. טוב אני אלווה אותך לבחוץ.” נוח ליווה אותי למעלית. לחצתי על החץ למעלה, אמרתי: “להתראות!” ונכנסתי בחזרה פנימה. לחצתי על המקשים 5,7,7,4, ומצאתי את עצמי בבית. “מאיפה המעלית הזאת הופיעה, נעם?” זה היה יאיר, שהתאמן מאחורי הבית, שם הופעתי. חייכתי ואמרתי: “בדיוק כמו שאתה עף: קסם.”
חנוכה
זה היה בנר ראשון של חנוכה. זה קרה ביום שני, וכששיחקנו תפוס את התורה, הופיע תלמיד חדש שקרא לעצמו “שממן”. הוא טען שהוא חזק יותר בחנוכה, והוכיח זאת באמצעות טבעת אש שיצר מסביב לארון הקודש, ותקע את עטלפי התורה בפנים. צעקנו עליו לכבות את האש, והוא נבהל וכיבה אותה מייד. לולבמן הזכיר שגם הוא יותר חזק בסוכות, והחלטנו לעבור ללחימה. לאחר הלימודים, הלכנו הביתה להדלקת נר ראשון. באותו הזמן, האויבים באו בלי אזעקה. התעטפתי בטלית והסתערתי. שממן הופיע וחסם אותם מ-3 צדדים כשאנחנו בצד הרביעי, ואז איש העברות הופיע. כאן זה כבר התחיל להיות מפחיד. נתנאל אמר:”תחפו עליי”, ויאיר שלח אותי לקרוא לשר צבאות ה’. הוא הגיע וזימן אלפי חיילים, בזמן שאנחנו נלחמנו באיש העברות. איש העברות, רק שתדעו, הוא מפקד האויבים, אז זה לא כ”כ קל לנצחו. ירינו עליו מצוות, אבל לא נראה שזה עשה לו משהו. הוא תקף באמצעות עברות, ולנו זה מאוד הזיק, ואני פשוט נפלתי והתעלפתי לשעה. לאחר מכן, קמתי ועפתי לעזרה. יאיר היה מותש, ובזכותי הספיק לנוח קצת.נתנאל גמר לטעון והחטיף לו, אבל זה רק החליש את איש העברות, והקרב נגמר רק בליל שמיני של חנוכה.
שבת
רק אז גילינו שגם בשבתות הם תוקפים. לא התכוננו לשום מלחמה. רק לשבת רגילה לגמרי, שלוש סעודות, תפילות, והכל כמו כל שבת. אלא שבשחרית, בפסוקי דזמרה לפני ברוך שאמר, הם הגיעו. נתנאל ואני לא היינו מוכנים לקרב, אבל יאיר הביא את הציצית ליתר בטחון וגם את הטלית שלי.(משום מה הוא כעס על זה, וזו הפעם הראשונה בערך שאני מודה ליאיר.) אבל נתנאל נלקח בשבי כי לא מניחים תפילין בשבת ולכן יאיר לא הביא לו אותם. הבאנו את התפילין והלכנו להציל את נתנאל. יאיר בא להציל את נתנאל בקרב פנים אל פנים. הוא הסתער עליהם עם זוג פמוטים שלופים וירה אש על כולם. הם חמקו והסתערו עליו בזמן שאני שחררתי את נתנאל ונתתי לו את התפילין. יופי של תוכנית שלי, נכון? אופס, שכחתי להזכיר שאני יאיר והיורה מפמוטים היה נעם (מי יורה בלהביורי פמוטים בימינו, ועוד בשבת, המטומטם!). זה שוב נעם, התחלנו להלחם רק כשהם הסתערו. מה לעשות, היה אז שבת. המלחמה הייתה קשה. אפילו המטומטם הפיל אותי! אבל אז יאיר עזר לי להתארגן והתחלנו להדוף אותם. ורק בעזרת ה’ הצלחנו לצאת מזה חיים ולא מתים כי היה להם יתרון פתיחה.
טליתמן-Tlithman ציציתמן-Tsitsitman ותפילינמן-Tfilinman
הקדמה
בשנה שעברה בירושלים, אני ושני אחיי הגדולים קיבלנו לכבוד בר המצווה שלנו ארגז. ‘כמובן’ חשבנו ‘הרי אבא תמיד נותן לנו מתנות שוות’. פתחנו את המתנה וראינו: לי טלית, לנתנאל אחי הבכור תפילין, וליאיר אחי הגדול ציצית. ‘אוף,’ חשבנו ‘אבא לא נתן לנו מתנה שווה.’ אבל אמרנו לאבא: “תודה על התפילין/ציצית/טלית”. אבא חייך: “זה לא טלית אלה טליתות ואלו שני זוגות תפילין, נתנאל.” לא הבנו: “למה שתים/שנים ולא אחת/ד?” אבא אמר: “עוד תדעו”. טוב, הייתי שמח, כי רוב המתנות היו שוות מאוד. אבא אמר לי לא להשתמש בטלית העליונה ולנתנאל גם, אז התעטפתי בתחתונה. יום אחד, היתה אזעקה לפני התפילה. התבלבלתי והשתמשתי בעליונה, ונתנאל הניח את הזוג העליון ויאיר – שאבא אמר לו לא להשתמש בציצית שקיבל – בטעות לבש אותה. ואז נזכרנו באזעקה וחשבתי שאני כמו סופרמן. (לידיעתכם, אני לא רואה טלוויזיה או קורא הרבה קומיקס) הרמתי אגרוף (ומסיבה לא ברורה, גם נתנאל ויאיר) ולפני שהרמנו את השני, טסנו למעלה. ‘וואוו!’ חשבתי ‘אני מקווה שיש בטלית הזאת גם יריות.’ הסתכלנו למטה וראינו אנשים מסתערים על הבניינים ברחמילביץ, ובעיקר באזור בניינים 161-149, והסתערו על הבניין שלנו. הפצצנו (במצוות) את האנשים שהופיעו שם פתאום, כי הם הסתערו והתחילו להפציץ בניינים וכמעט פוצצו את הבניין שלנו. הם תקפו בחזרה וכמעט פוצצו אותנו, אלא שאנחנו התחמקנו בזמן. נתנאל הרים את יד שמאל וזוהר משונה התפשט במורד התפילין, ואז נתנאל הוריד את ידו והזוהר נפל על האויבים. הם המשיכו במתקפה וכנראה היו די נחושים, אבל המזל לא שיחק לידיהם עכשיו. יאיר שלף אקדח מצוות, (כנראה רק כדי להתעלות עליי, הרי הוא האח הגדול) והתחיל לירות. פתאום, הופיע על ידינו משהו לבן שנתן לנו ספר: “ההוראות בשבילכם, אדוני” אמר המישהו, ‘הממ…’ חשבתי, ‘ידיד’. אבל יאיר אמר: “ולמה לי לא לירות בך?” והוא אמר: “אמממ… כי אני לצדכם?” “תוכיח!” דרש יאיר. היצור הפגיז את האויב למטה. “זה מספיק?” הוא שאל, “כן” ענה יאיר, “אבל למה המדריך?” “סתם בשביל הקטע” ענה היצור. “ודרך אגב, איזה מצוות אתם מעדיפים לירות?” “בין אדם לחברו” התפרצתי, כדי שיאיר לא יחליט להגיד “בין אדם למקום”. “בסדר” אמר היצור. המשכנו להפציץ, ובעזרת ה’ ניצחנו.
ראש השנה
התברר שכל חג וצום הם תוקפים, ולכן יצאתי לקנות כמה רימונים. הגיע ראש השנה, נכנסתי לבית וחיכיתי לאזעקה. בינתיים אבא אמר: “נתנאל, יאיר ונעם, יש לי משהו להגיד לכם.” “מה?” שאל נתנאל, “יש בית-ספר מיוחד לאנשים כמוכם, אני רוצה שתלמדו בו.” “מה?!” צעקנו כולנו ביחד “עוד בית ספר?! לא מספיק הנוכחי?!” אבא אמר: “זה בית ספר לאנשים כמוכם, הוא שונה.” רצינו למחות, אלא שאז כמה מהם באו ונשמעה האזעקה. (משום מה. זה מוזר שהם באים ובלי רעידת אדמה או טיל או תרגיל יש אזעקה.) התעטפתי בטלית וזרקתי רימונים. רימון אחד פגע באחד מהם, הוא תפס אותו וזרקו עלי. כל חבריו אמרו לו: “אתה נורא מטומטם! זרקת את הרימון כשבטוח שהוא יתפוצץ באוויר, כנעני משוגע אחד!” (כך גילינו שהוא כנעני) ניצלתי את הזמן וזרקתי עוד כמה רימונים. אותו אחד שזרק את הרימון (הכנעני) זרק גם הוא עוד רימונים, עד שחטף רימון בראש, עף חמישה מטרים אחורה והתעלף. שוב ניצלתי את הזמן שבו ניסו לרפא את הפצוע, וזרקתי עוד כמה רימונים. כמעט כולם התעלפו והנותרים עם גופי חבריהם חסרי התנועה ברחו משם כמו עדר צאן הבורח מאריה גדול. (בגלל יאיר, כנראה. הוא היה די מפחיד.) ביום השני של ראש השנה, הבאתי קרן ושופר. כשהם התחילו להתקדם זרקתי רימונים, וכשהם התקרבו עוד יותר – תקעתי באחד מהם את הקרן. כשהם התקרבו יותר מדי תקעתי בשופר וציציתמן (יאיר) ותפילינמן (נתנאל) הגיעו לעזור לי להילחם בהם. הרגנו כמעט את כולם, חוץ מהמשוגע ביותר שהיה להם (שוב הכנעני), שהיה חכם מספיק בשביל לגלות שמאוד כדאי לו לברוח (שאם לא כן – היה עליו למות, ולא סתם אלא בייסורים!).
צום גדליה
בבוקר הלכנו לבית-הספר החדש. כשהגענו, קיבלנו מערכת משונה כזאת, לדוגמה: יום ראשון שעה שישית: “תפוס את התורה”. בכל אופן, למדנו חומש בראשית עם מדרשים, והמורה אמר מדרש משונה: “מלבד 10 דברים שנבראו ערב שבת עם חשכה, נבראו דברים נוספים, כגון: טלית מיוחדת, תפילין מיוחדים, ציצית מיוחדת, מעיל של ספר תורה מיוחד, ועוד. אלה חפציכם המיוחדים.” לאחר מכן למדנו נביא מלכים (מעניין מאוד!), גמרא תענית (פפפפפף… למדתי בכיתה ו’), ואז… תעופה! קצת משונה, אבל בסדר. הלכנו למקום מיוחד שבו הייתה בריכה. מאחורי הבריכה, היה מגרש לחימה. אמרו לנו להתלבש בבגדים המיוחדים שלנו ומתחת ללבוש בגדי-ים. אחרי שעשינו את זה, נוצר תור לתעופה, וכל אחד התחיל סיבוב ראשון. הרבה נכשלו בראשון ובשני, והצליחו בשלישי. לא שאני מתגאה, אני נפלתי גם בשלישי. הגיע תורי, הרמתי אגרוף… ונפלתי אחרי שניה בדיוק באוויר. בפעם השניה, אחרי 2 שניות, ובשלישית – אחרי דקה. רק ברביעית לא נפלתי. ערכו סיבובים שני ושלישי, כשרק בפעם הראשונה בשני לא הצלחתי עד הסוף. אחרי שסיימו את הסבב השלישי, כבר התחיל השיעור הבא, שיעור לחימה. בשיעור, החלפנו בגדים והתחלקנו לשתי קבוצות. אני, יאיר ונתנאל היינו באחת, ועוד כמה איתנו, ובשניה כל השאר. תמיד ניצחנו בזכות יאיר, וזה היה מעצבן, כי יאיר לא הפסיק להתגאות. (יאיר, תפסיק בבקשה. אני כותב.) אחרי זה, (@!*@!*@*! יאיר! די להרביץ!) התחיל שיעור ‘תפוס את התורה’. זה בעצם לא היה שיעור, אלא משחק. המשחק הלך ככה: הקבוצה שלנו התפללה מנחה, ותוך כדי, האויב (הקבוצה השנייה), ניסה לגנוב את ספר התורה 7 פעמים. הוא הצליח בכמה, אבל חטפנו אותם בחזרה, ואחרי הפעם השביעית התחלפו הקבוצות והם ניצחו. אחר-כך חזרנו לכיתה, והמשכנו ללמוד לפי המערכת של יום ראשון, ולמדנו רמב”ם ומשנה. חזרנו מהלימודים והתחלנו להתכונן לקרב. החלטנו לבנות חומות כדי להתגונן וציפינו להתקפה גדולה. אבל לבסוף, כשהייתה אזעקה, האנשים מהקרבות הקודמים התבצרו ב”מגדל גדליה”. “מוזר” חשבתי “למה הם מתבצרים? אההה… הם מתכוננים לקרב” ואכן, זה מה שקרה. ראיתי את הכנעני מרים פצצה ולא הבנתי למה הם לא משאירים אותו במחנה (אולי כדי שלא יחריב אותו). המטומטם הניח את הפצצה (שהייתה די גדולה, אגב) ורץ לחלון עם עוד כמה אנשים, (היו ליד החלון עוד כמה אנשים וכולם היו עם מצנחים.) נראה שהמטומטם היה מספיק חכם כדי לדעת שמאוד כדאי לו לקפוץ משם, כי זה מה שהוא עשה. כמה מהם מתו באוויר מההתפוצצות, והם נשארו 5 מתוך 500 חיילים שהיו להם (495 מתו. למה הם נתנו לכנעני פצצה?). והמנהיג שלהם בנה את המגדל מחדש (הוא כל-כך כעס, שאמר שהבא שייתן למטומטם פצצה לא יקבל מצנח.) והמטומטם וכל השאר עלו למגדל וקרה שוב מה שקרה קודם, אבל עכשיו רק הכנעני צנח. (כי כולם נחשדו בנתינת הפצצה לכנעני, שפוצץ שוב את המגדל כנ”ל) המטומטם היה גם הפעם חכם מספיק כדי לדעת שכדאי לו לברוח ובעזרת כדור מצווה הוספתי לו תאוצה.
לימודים כרגיל ונזר הדמיון
ביום שלישי, התחלנו ללמוד משנה, גמרא, ורמב”ם. ואז שיחקנו ‘תפוס את התורה’. אולי כדאי שאסביר את כללי המשחק:: יש שני מניינים בבית הכנסת, ואזור שמוגדר כמחנה האויב. מותר להתפרץ למחנה האויב, אבל זה לא מומלץ. יש 23 שחקנים בקבוצת המתפללים, ו-27 בקבוצת החוטפים. המתפללים מגינים על ספר התורה והחוטפים מנסים לחטוף ולהשאיר את הס”ת אצלם. יש להם 7 פעמים אם הם לא מצליחים באף אחת, ואם הם לא מצליחים 7 פעמים לא חייב ברציפות, המתפללים מנצחים. בכל אופן אנחנו היינו בקבוצת המתפללים וניצחנו. אחר כך, התחלנו ללמוד תמרוני אווירובטיקה מעל הבריכה. המורה הסביר לנו תמרון אחד, ואנחנו עשינו אותו. ואז למדנו תורה, והלכנו הביתה. בדרך הביתה, מצאנו חפץ משונה למטה. “מה זה?” שאלתי, “אני לא יודע… כלומר, מה הערך במידע הנמסר סתם כך?” ענה לי יאיר (יאיר טוען שהוא יודע הכל.). ירדתי למטה ומצאתי כמין נזר כזה עם שער מפואר ומקושט באבני חן. “בואו ניקח את זה הביתה.” הצעתי. “בסדר.” אמרו נתנאל ויאיר. בבית, ניסינו להניח את הנזר על ראש כל אחד מאתנו, ולא קרה כלום עד שאני חבשתי. (לא שאני מתגאה. אם לא הייתי חובש אותו הייתה נמנעת מאתנו צרה אחת.) כשאני חבשתי, השער התחיל לזהור ויצא ממנו היצור שדמיינתי באותו הרגע: דמוי אנקילוזאורוס בעל פרווה עם זנב קוף שבקצהו עוקץ וקוצים לכל רוחב עמוד השדרה המכונה קוצן עצים מצוי. הקוצן הניף את עוקצו לכיוון יאיר וכמעט הרג אותו, אבל צעקתי לעברו: “זהירות!” והוא זז בזמן, אבל הבלטה התנפצה מארס הקוצן. “זהירות!” חזרתי. “הוא ארסי!” “שמתי לב,” ענה יאיר, והוסיף: “תוריד את הנזר!” הורדתי את הנזר וזרקתי אותו הצידה. שום דבר לא קרה לקוצן, אבל נתנאל פוצץ אותו עם התפילין והוא נעלם. מיד אחרי זה, החלטנו פה אחד שנחביא את הנזר. קברנו אותו הכי עמוק שיכולנו וכיסינו אותו באדמה, אבל יכול להיות שהוא יתגלה מתישהוא.
שבת
רק אז גילינו שגם בשבתות הם תוקפים. לא התכוננו לשום מלחמה. רק לשבת רגילה לגמרי, שלוש סעודות, תפילות, והכל כמו כל שבת. אלא שבשחרית, בפסוקי דזימרה לפני אשרי ופרקי הללוי-ה, הם הגיעו. נתנאל ואני לא היינו מוכנים לקרב, אבל יאיר בטעות הביא את הציצית. אני הצלחתי בעזרת יאיר להביא את הטלית (זו הפעם הראשונה בערך שאני מודה ליאיר) אבל נתנאל נלקח בשבי. התפילין היו איתנו והלכנו להציל את נתנאל. יאיר בא להציל את נתנאל פנים אל פנים. הוא הסתער עליהם עם זוג פמוטים שלופים וירה אש על כולם. הם חמקו והסתערו עליו בזמן שאני שחררתי את נתנאל ונתתי לו את התפילין. יופי של תוכנית שלי, נכון? אופס, שכחתי להזכיר שאני יאיר והיורה מפמוטים היה נעם. זה שוב נעם. התחלנו להלחם רק כשהם הסתערו. מה לעשות, היתה אז שבת. המלחמה הייתה קשה, ורק בעזרת ה’ הצלחנו לצאת מזה חיים ולא מתים.
יום כיפור
מלחמת יום כיפור השניה כמעט החלה, ולפני כן כדאי להגיד, שעכשיו ראיתי כלב כנעני אמיתי. החלטתי לקחת קיטלים ולמכור אותם. הלכתי לכיוון מקום המלחמה והתחבאתי בתוך קיטל ענק ואז הכנעני שלנו, ששמו הוא, אגב, נמרוד, החליט שצריך לקנות קיטל. במזל ביש, הוא לקח את הקיטל שאני הייתי בו כי הוא היה לגמרי במקרה במידה שלו, ואז שמתי לב שיש לו כלב כנעני. זינקתי מהחולצה, והחטפתי לנמרוד מכות כאלו, עד שהסבא שלו ראה כוכבים והתרחקתי משם. נמרוד זרק עלי עוף והכלב טס אלי (הוא בטח הרעיב אותו). זרקתי לנמרוד את העוף בחזרה (כי זה היה צום) והכלב טס אל בעליו ונשך אותו, והתכונן לנשוך שוב, אבל נמרוד זרק את העוף למפקד (הוא בא תוך כדי) שאמר: “אתה מצפה שאני אוכל את זה?” ובא לעשות נגיסה וחטף נשיכה מהכלב שעשה המון צרות בקרב הזה. הם דנו במשהו, וזרקתי פצצת צום, לכן הם התנפצו לאלפי רסיסים. נחשו מי יצא מההריסות? הידיד שלנו מההתחלה. הוא אמר שלא הסכימו לנמרוד להביא יותר כלבים. (ואפשר להבין אותם. גם לי נמאס מהכלב הזה.)
סוכות
ביום שלפני ערב סוכות, היה לנו שיעור לחימה. באותו היום, חיכינו באולם הלחימה ושוחחנו עם חברים, אבל המורה עדיין לא הגיע. בסופו של דבר, יאיר (כן, אתה!) איבד את הסבלנות ואמר: “בואו נתחיל!” וכולם, כמו נשמעים לפקודת יאיר, התחילו להתכתש. פתאום! הגיע ילד לבוש בבגדי קוישיקלעך, עם טבעת לולב על אמתו הימנית, ואיתו הגיעו עכבישים משונים שנראה שעשויים מארבעת המינים, והוא אמר בביישנות: “שלום! אני התלמיד החדש, לולבמן, ואני חזק יותר בסוכות.” המורה הזכיר תלמיד חדש, ולכן לא הופתענו שהילד הגיע. מיד אחריו, הגיע המורה, עטוף בקורי עכביש מלולבים, והתלמיד שאל: “אתם מכירים את הנבל הזה?” “כן!” צעקו התלמידים בכעס.”זה המורה ללחימה!” “ואני עוד תהיתי למה הוא מאחר, ודרך אגב, למה אתה איחרת?” שאל אחד מעטלפי התורה. לולבמן החוויר. “לא ידעתי שאני מאחר! חשבתי שזה סתם נבל שרוצה לבייש אותי בפומבי! לא חשבתי שמורה מחוץ לכיתה ירצה לי על איחור כשאני בטוח שאני לא מאחר!” כולם נאנקו. “תוכיח שאתה לא נבל!” דרש יאיר. “תוכיח שאתה באמת חזק יותר בסוכות!” “בשמחה!” ענה לולבמן, ועטף את העטלף תורה ההוא ששאל אותו למה הוא איחר בקורי עכביש מלולב. כולם הסתכלו על הפלא, ואז המורה צעק מבין קורי העכביש: “היי!!! אני עדיין כאן!” “אופס.” מלמל לולבמן ושחרר את המורה. למדנו לחימה והמשכנו ללמוד עד 13:30 וחזרנו הביתה. בבית, פתחתי את ההוראות שקיבלנו מהידיד ההוא שלנו, וקראתי. בהוראות היה כתוב, איך מכינים רובה מארבעת המינים, ואיך בונים סוכה על גלגלים. “אבא,” שאלתי, “איפה הסוכה?” “במרפסת.” ענה אבא. לקחתי את הסוכה וחיברתי אותה לגלגלים, וגם הכנתי את הרובה, הקשת והחרב, ונכנסתי לסוכה. כשהגיע סוכות, הסעתי את הסוכה והם הגיעו, שלפתי את הרובה והרגתי הרבה מהם עד שנגמרו הכדורים. נתתי את הרובה ל”טעינה של טליתמן ה119” ובינתיים ציציתמן ותפילינמן נלחמו. שלפתי את הקשת ויריתי חיצי הדסים, וכל אחד שפגע בו חץ כזה השתגע וחזר למחנה שלו ועד שאבא (בטח ניחשתם שהוא הטוען) סיים לטעון, לא היה אף אחד בשדה הקרב פשוטו כמשמעו! (חוץ מאיזה אחד שחזר, ובקש בשגעון שארה בו חץ ערבה אז יריתי בו והוא הלך ואומרים שהוא קיבל שכר על זה בעולם הבא.) בשאר הימים, הכל היה בסדר עד הושענא רבה. היינו באמצע ההושענות, (הארוכות במיוחד היום…) והמפציצים האלה תקפו. זה היה באזור זמן חבטת הערבות, אז הרמתי את הערבות, התעטפתי בטלית, וכשהגיע זמן החבטות, חבטתי בהם 5 פעמים ועמדתי ללכת, עד שיאיר הזכיר לי שחובטים על הרצפה 5 פעמים, אז המשכתי לחבוט בהם. (ושמתי לב שנמרוד לא הביא את הכלב, אז היה לי חדש שהוא מקשיב למפקד.)
מעלית הזמן (סיפור מאחד)
יום אחד, בי”ז בחשוון, חודש אחרי הקרב בסוכות, שוטטתי באזור שהופצץ בהתחלה, וגיליתי מעלית עם חתיכת קיר שיש עליה את כפתורי החיצים מעלה ומטה שעומדת באמצע הרחוב בחוסר מטרה. החלטתי לנסות ללחוץ, ולחצתי על הכפתור מטה, כי הכי הגיוני ששם יהיה משהו יותר מלמעלה, והתוצאה הייתה שהדלת נפתחה. נכנסתי למעלית והסתכלתי על 10 ספרות מסודרות: 0,1,2,3,4,5,6,7,8,9. ובנוסף מקש שנראה כמו “אנטר”. הקלדתי סדר של ספרות שהתחיל ב-1 ולחצתי על ה”אנטר”. התוצאה הסופית הייתה שהמעלית ירדה. בלוח האלקטרוני שעליו כתובות בד”כ הקומות, היה שלט עם מילים מתחלפות שהצלחתי לקרוא כמה מהן: ראשונים, גאונים, אמוראים, תנאים, בית שני, גלות בבל, ביהמ”ק הראשון, שלמה המלך, דוד המלך, שאול המלך, יהושוע, יציאת מצריים, גלות מצריים, יעקב, יצחק, אברהם, נמרוד, המבול. במבול המעלית עצרה, הדלת נפתחה, ויצאתי למבול אמיתי שכמעט הרג אותי. מצאתי את עצמי על סיפון ספינה ומולי היה תא רחב, מספיק למגורים. איש אחד יצא החוצה מהתא ושאל: “מי אתה?! מה אתה עושה כאן?!” עניתי: “שלום גם לך! אני נעם והגעתי לכאן דרך המעלית הזאת.” “נעם? כמו נעמה? ומה זה מעלילת?” עניתי לו: “לדודה שלי קוראים נעמה. וזה מה-עה-לי-ת, לא מעלילת.” “פשוט… תסביר הכל בפנים. בסדר?” אמר האיש, מבולבל. “כן.” עניתי ונכנסתי איתו פנימה. בפנים, היה ערוך שולחן ואבן חן גדולה האירה מלמעלה וחלון קטן האיר גם, כי היה קצת אור שמש בחוץ. ליד השולחן הסבו 7 אנשים, והיו שם 8 מיטות. בסה”כ היו מיטות לכולם, והן היו מסודרות שתים-שתים, אחת ליד השנייה. כמעט כולם קמו, (כמעט חצי מהמסובים, וכל הקמים היו בנים והיו שם 3 בנים ו-4 בנות.) “שלום, אבא!” אמרו הבנים, “מי זה?” “זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת” ענה האב והוסיף: “דבר.” בגלל שהוא לא ידע מה זה מעלית, התחלתי להסביר על הטכנולוגיה, ומשם עברתי לכל הדברים שהיו קשורים למלחמותיי באנשים הזרים, עד למעלית המשונה. “באמת?” שאל האיש בעניין. “ואנחנו הם: אני, נוח בן ה-600, נעמה, אשתי, שלושת בני שם חם ויפת, ונשותיהם עם כל בעלי החיים חוץ מהלטאות המפחידות שלא הגיעו.” רק ברגע הזה התחלתי להבין מה זה אומר. “אתה הנוח המפורסם? זה שבנה תיבה כדי לשרוד במבול?” “איך מפורסם לאחר מות כל חי חוץ ממשפחתי הקרובה אני לא בדיוק מבין, אבל כנראה שכן.” אמר נוח. “אתה עומד להיות מפורסם בין צאצאיך, ואני אחד מהם! אני לא מאמין! חזרתי אחורה בזמן!” אמרתי. “באמת?” אמר נוח, “זה לא הגיוני! אבל אני מניח שלמי שמעופף באמצעות טלית זה רגיל. טוב אני אלווה אותך לבחוץ.” נוח ליווה אותי למעלית. לחצתי על החץ למעלה, אמרתי: “להתראות!” ונכנסתי בחזרה פנימה. לחצתי על המקשים 5,7,7,4, ומצאתי את עצמי בבית. “מאיפה המעלית הזאת הופיעה, נעם?” זה היה יאיר, שהתאמן מאחורי הבית, שם הופעתי. חייכתי ואמרתי: “בדיוק כמו שאתה עף: קסם.”
חנוכה
זה היה בנר ראשון של חנוכה. כששיחקנו ‘תפוס את התורה’, הופיע תלמיד חדש שקרא לעצמו “שממן”. הוא טען שהוא חזק יותר בחנוכה, והוכיח זאת באמצעות טבעת אש שיצר מסביב לארון הקודש, ותקע את עטלפי התורה בפנים. צעקנו עליו לכבות את האש, והוא נבהל וכיבה אותה מיד. לולבמן הזכיר שגם הוא יותר חזק בסוכות, והחלטנו לעבור ללחימה. לאחר הלימודים, הלכנו הביתה להדלקת נר ראשון. באותו הזמן, האויבים באו בלי אזעקה. התעטפתי בטלית והסתערתי. שממן הופיע וחסם אותם מ-3 צדדים כשאנחנו בצד הרביעי, ואז איש העברות הופיע. כאן זה כבר התחיל להיות מפחיד. נתנאל אמר: “תחפו עליי”, ויאיר שלח אותי לקרוא לשר צבאות ה’. הוא הגיע וזימן אלפי חיילים, בזמן שאנחנו נלחמנו באיש העברות. איש העברות, רק שתדעו, הוא מפקד האויבים, אז זה לא כ”כ קל לנצחו. ירינו עליו מצוות, אבל לא נראה שזה עשה לו משהו. הוא תקף באמצעות עברות, ולנו זה מאוד הזיק, ואני פשוט נפלתי והתעלפתי לשעה. בזמן שהתעלפתי, יאיר הרים חנוכיה “אקראית”, לחץ על כפתור ובום!!! להבות ענקיות יצאו והבעירו את השמן של שממן שלא נדלק. לאחר מכן, קמתי ועפתי לעזרה. יאיר היה מותש, ובזכותי הספיק לנוח קצת. נתנאל גמר לטעון והחטיף לו, אבל זה רק החליש את איש העברות, והקרב נגמר רק בליל שמיני של חנוכה.
ט”ו בשבט
החלטתי לכבד את ט”ו בשבט בפירות. קטפתי 1,000,000 פרות מסוגים שונים והתכוננתי לקרב. הגיעה האזעקה, הייתי מוכן לקרב. כשהם הגיעו, זרקתי עליהם תפוזים, אתרוגים, (כואב מאוד) אשכוליות וכדומה (פירות מיץ שזו עונתם). נמרוד קיבל כל סוג של פרי שאפשר, אפילו אשכולית. נוצר שם ים של מיצים, ונמרוד שתה את הכל והקיא קצת וברח לשירותים ל-720 שעות (חודש שלם), ולרוע מזלי, נאלצתי לנקות את הרחוב שבו היה הקרב, והוא היה מלוכלך מאוד, אבל ניקיתי אותו, כי אבא אמר לי שכמו שמסדרים אחרי שמשחקים, ככה מנקים אחרי שנלחמים. (אווווף!)
פורים
עכשיו גיליתי נגד מי אני נלחם. החלטתי לכבוד פורים להתחפש ולרגל, אז וזה מה ששמעתי: “הוא חזק, צריך ללכת עליו בתחכומים.” אמר מפקדם, הצטמררתי (כי אני לא חכם. סתום, יאיר. לא היית אמור להסכים איתי,!@!@* אאוץ’, יאיר הרביץ לי) והלכתי לשירותים להקיא. ראיתי שם ציורים של אגג מלך עמלק, עשיו, אליפז, המן (ימ”ש) וכד’, ואז הבנתי שהם עמלקים. כשהתחילה המלחמה הכעס בער בי כמו אש. כל כך כעסתי עד שבקרב הזה לא פספסתי בכלל! (נס גלוי! ברצינות!) זרקתי מגילת אסתר אחת, ובדמוקפין הם קיבלו פרות רעילים וכמה (אפילו נמרוד) אכלו! (מטומטמים!) נמרוד הלך לשירותים ל-24 שעות והשאר מתו. נשארו 9,000 מתוך 10,000 איש, וכו-ו-ולם נטפלו לעניים ומתו ממטבעות מורעלים חוץ מנמרוד.
פסח
החלטתי לירות מצות ברובה דיסקיות לכבוד פסח, אז קניתי רובה דסקיות. הגיע ליל הסדר וסידרתי את המצות ברובה. לפני ליל הסדר נשמעה אזעקה (אוף, לא אכלתי כלום), והעמלקים הגיעו. יריתי את כל המצות, שלפתי את רובה המצוות ונסוגתי לעיר העתיקה. יריתי 5,000,000 כדורים ונסוגתי לאילת. הגעתי לאילת בשביעי של פסח ושמתי לב שהתיק של נמרוד זז. ‘שוב כלב.’ חשבתי ‘חשבתי שהוא מקשיב למה שהמפקד אומר לו’. אבל הייתי באמצע תפילת שחרית ושרתי שירת הים, אז סילקתי את המחשבה הזאת מהמוח כולם באו וניסו לשחות (אף אחד לא לימד אותם) וטבעו חוץ מנמרוד והמנהיג, שטבע ברגע מנשיכה. ונחשו על מה היה נמרוד? על כלב ששחה אל החוף. והבנתי שהוא, כמובן לא יודע לשחות.
יום העצמאות
החלטתי שלכבוד חג העצמאות (כן, חג) לירות צבעים מדגל ישראל. הגיע יום חג העצמאות, וכשהעמלקים הגיעו יריתי מהדגל טיל כחול מלמטה ולבן מלמעלה והוא היה מאוד מוסווה, כך שבקושי ראו אותו. נמרוד פוצץ כמה טילים ולמזלו הרב רק עף. העמלקים וחבריהם החליטו שכדאי לברוח וברחו כמו שפנים.
ל”ג בעומר
החלטתי שלכבוד ל”ג בעומר המדורה תהיה שדה הקרב. הגיע ל”ג בעומר, והיתה אזעקה, אז פוצצתי כמה ויאיר ונתנאל איגפו אותם בתפוחי אדמה לוהטים וכל השאר נשרפו במדורה, נמרוד נכנס להציל כמה, ויצא בלי אף אחד אבל המון כוויות והלך משם, ואחריו בא המנהיג, צועק ומקלל בלי סוף.
יום ירושלים
העמלקים קבעו “פגישה דיפלומטית” בירושלים. (מובן שלא האמנתי לזה לרגע) הכנתי הכל לטיול. הגעתי לירושלים. ‘קרב?’ חשבתי, ‘כאן?’ הדבר הזה לא היה נשמע לי. הפעם, ללא הודעה מוקדמת, העמלקים הגיעו. אל תבטחו במערכת אזעקה של העיר העתיקה, היא מצלצלת מאוחר מדי. הייתי מוכן רק לזה, כך שכולם חטפו בעיסלטות חזקות וברחו כמו שפנים, חוץ מנמרוד, שמלמל משהו והלך לשירותים ל-190 שעות.
שבועות
החלטתי לכבוד שבועות להכין רובה מחיטה, אז הכנתי רובה מחיטה. “ויהי בחצי הלילה” ואני למדתי תורה בלילה, בחג הזה, משום מה, לא היתה אזעקה. אבל בבוקר, בתפילת שחרית התחיל תפוס את התורה. התחלנו לרדוף אחריהם וכמעט הגענו למחנה האויב, אלא שאז יריתי 50 כדורי גרעין חיטה, ונמרוד ניסה להטיל עליי את מימיו, (כדי שהס”ת יישארו אצלם, כנראה), אבל כל כדורי הגרעיני חיטה מהמטח הראשון פגעו בו. ואז החזרנו את הס”ת בכוח והם ברחו כמו שפנים. (משום מה, נמרוד לא היה איתם. אולי כי הוא הלך להטיל את מימיו בשירותים. סתם הערה צדדית).
י”ז בתמוז
החלטתי שלי”ז בתמוז אתחפש לרומאי, אז זה מה שעשיתי. וזרקתי כידונים שרופים מלאים בחומר נפץ. יאיר ונתנאל באו גם, והעמלקים תקפו רק אותם! הם לא קלטו שהתחפשתי… עד שתקפתי אותם והם שבו אותי. בשבי, פגשתי כמה חיילים אישית, וזה לא היה נעים. לא עינו אותי כדי להוציא ממני מידע, אלא כדי שאני אסבול. (לא, יאיר, זה לא טעם טוב, זה הנאה מסבל! שחיתות!) הם תקעו אותי בכלי העינויים האהוב ביותר על יאיר: “בתולת הברזל”. התייאשתי לגמרי, כי יאיר לא בדיוק ישמח לחלץ אותי, אבל יאיר בכל זאת בא. שלום, כותב נתנאל. יאיר ביקש ממני לעזור לו לשחרר את נעם מתוך הכרח שלא נבוא לאבא רק בשניים, ומה נאמר כשישאלנו: “איה נעם אחיכם?” אז התחפשתי ליאיר ותקפתי אותם ישירות. הם עוד לא קלטו את הטריק מהשבי שלי. התקפתי אותם באור והם ברחו ותקפו אותי בחזרה. בינתיים יאיר שחרר את נעם והבסנו אותם.
ט’ באב
החלטתי להלחם בהר הבית, אז הלכתי לירושלים. כשהגענו, הלכנו להתפלל בחורבה. בקושי היה מניין, אז בגלל שאני השלמתי קראו לי להיות חזן. כשנגמרה התפילה, טבלנו במקווה ועלינו להר. חצי שעה אחרי זה, נשמעה האזעקה, ומיד התעטפתי בטלית ויאיר לבש את הציצית ונתנאל הניח את התפילין. העמלקים הגיעו, אבל אז אני התחלתי להפציץ אותם וגם יאיר ונתנאל. נמרוד רצה להביא את הכלב שלו, אבל הכלב נפל ומת בדרך, והבנו שזה בגלל קדושת הר הבית. נמרוד בכה מולנו על זה והאשים אותנו במותו, ואנחנו ענינו לו שהר הבית הוא מקום קדוש, אבל הוא טען מולנו שבית המקדש הוא שום דבר מיוחד והיינו צריכים להבין את זה אחרי שהוא חרב פעמיים. בזמן הקרב, קראנו קינות על מקדשנו כי חרב. הערבים התעצבנו עלינו אז ברחנו מהם והם תקפו את העמלקים, שהיו בטוחים שאלו יהודים בתחפושת. הם נורא מטומטמים, ובגלל חוסר שכלם, הם לא קלטו שאחת האבנים הייתה פצצת צום, שנחלשה מעצם היותה בידי מי שלא צם ביום הזה, ולכן אין עדיין בית מקדש, אבל הלוואי שיבנה במהרה בימינו אמן, ולכן המלחמה הייתה קלה.
אלול – חודש הרחמים והסליחות
בחודש אלול המלחמה הייתה מאוד קשה, כי היא הייתה חודש שלם. כלי הנשק היו רגילים, ולא היה שום דבר מיוחד, חוץ מזה שמרוב עייפות נרדמנו והם תקפו. כשהתעוררנו הייתה לי צלקת גדולה בראש וגם אחת בחזה, ואצלי שתיהן נראו כאילו נחתכו בהיסוס, ולא בביטחון גמור, וכך גם לנתנאל ויאיר, חוץ מזה שאצלם הצלקות היו אכזריות יותר, ולא מהוססות. עשינו פעלולי אוירובטיקה וחמקנו מאיש העברות, שתקף אותנו באויר. איבדנו הרבה עטלפי תורה ולא החשבנו את זה כניצחון. איבדנו יותר מדי לוחמים, ולא ניצחנו כל-כך עד שבא שר צבאות ה’ ועזר לנו והוציא כמה לוחמי מצווה. חוששני שגם בשנה הבאה נותקף, אבל עד אז נסתדר. על השבתות לא סיפרתי עד עכשיו חוץ מאחת, אבל רק בעוד אחת נלחמנו ואולי אספר עליה בהמשך. בכל אופן, שר צבאות ה’ דוחק בי לגמור כדי שהוא יוכל לכתוב את סיפורו, אז בואו נחתום בפסוק האחד לפני האחרון בקהלת:”סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.”
ט’ באב
קראתי בהוראות, שצריך להלחם בהר הבית, אז הלכתי לירושלים. כשהגעתי, הלכתי להתפלל בחורבה. בקושי היה מניין, אז בגלל שאני השלמתי קראו לי להיות חזן. כשנגמרה התפילה, טבלתי במקווה ועליתי להר. חצי שעה אחרי זה, נשמעה האזעקה, ומיד התעטפתי בטלית. העמלקים הגיעו,אבל אז אני התחלתי להפציץ אותם עד שהם ברחו.
י”ז בתמוז
קראתי בהוראות, שצריך להתחפש לרומאי, אז התחפשתי לרומאי וזרקתי כידונים מלאים בחומר נפץ שרופים שפוצצו אותם, ונצחתי מהר.
שבועות
קראתי בהוראות, שצריך להכין רובה מחיטה, אז הכנתי רובה מחיטה. “ויהי בחצי הלילה” ואני למדתי תורה בלילה, והיתה אזעקה. ונלחמתי בעמלקים. יריתי 50 כדורי גרעין חיטה, והמטומטם ניסה להשתין עלי, אבל קבל את כל הכדורי גרעין חיטה מהמטח הראשון פגעו בו, והם ברחו כמו שפנים.
יום ירושלים
קראתי בהוראות, שצריך להלחם בירושלים, אז הכנתי הכל לטיול. הגעתי לירושלים. ‘קרב?’ חשבתי, ‘כאן?’ הדבר הזה לא היה נשמע לי. הפעם, ללא הודעה מוקדמת, העמלקים הגיעו. אל תבטחו במערכת אזעקה של העיר העתיקה, היא מצלצלת מאוחר מדי. הייתי מוכן רק לזה, כך שכולם חטפו בעיסלטות חזקות וברחו כמו שפנים, חוץ מהמטומטם, שמלמל משהו והלך לשירותים ל720 שעות.
ל”ג בעומר
קראתי בהוראות, שצריך לזרוק קרשים, ושאת השאר אני יכתוב. אז כתבתי שצריך לעשות מדורה משדה הקרב. הגיע ל”ג בעומר, והיתה אזעקה, אז פוצצתי כמה וכמה מהשאר נשרפו במדורה, המטומטם נכנס להציל כמה, ויצא בלי אף אחד, אבל המון כוויות והלך משם.
יום העצמאות
קראתי בהוראות, שצריך לירות צבעים מדגל ישראל. הגיע יום העצמאות, וכשהעמלקים הגיעו יריתי מהדגל טיל כחול מלמטה ולבן מלמעלה והוא היה מאוד מוסווה, כך שבקושי ראו אותו והמטומטם פוצץ טילים ולמזלו הרב רק עף. העמלקים וחבריהם ברחו כמו שפנים.
פסח
קראתי בהוראות, שצריך לירות מצות ברובה דסקיות, אז קניתי רובה דסקיות. הגיע ליל הסדר וסידרתי את המצות ברובה. לפני ליל הסדר נשמעה אזעקה, והעמלקים הגיעו. יריתי את כל המצות, שלפתי את הרובה מצוות ונסוגתי לעיר העתיקה. יריתי 5,000,000 כדורים ונסוגתי לאילת. הגעתי לאילת בשביעי של פסח ושמתי לב שהתיק של המטומטם זז. ‘שוב כלב.’ חשבתי. אבל הייתי באמצע תפילת שחרית ושרתי שירת הים, אז סילקתי את המחשבה הזאת מהמ(ו)ח כולם באו וניסו לשחות (אף אחד לא לימד אותם) וטבעו חוץ מהמטומטם והמנהיג, שטבע ברגע מנשיכה. ונחשו על מה היה המטומטם? על כלב ששחה אל החוף. והבנתי שהוא, כמובן לא יודע לשחות.