Category: כללי

“אמא, מתי כבר מגיעים?” נדנד אורי לאמא. “אנחנו כבר לא רחוקים.” ענתה אמא. אורי כל כך מתרגש לקראת הביקור הראשון בחייו בכותל המערבי. כעבור 5 דקות הגיעה כל המשפחה לכותל המערבי. כולם רצו אל האבנים והניחו את הפתקים שם. אך בפתקו של אורי קרה משהו קסום, ממש באותו רגע אורי ראה במקום רצפה חלקה שעליה הוא עומד, הוא ראה שהוא עומד על אדמה. ‘איפה אני?’ שאל אורי את עצמו. פתאום אורי הרגיש כי מישהו מחזיק אותו ביד ומוביל אותו לאנשהו. “סליחה,” שאל אורי את האיש. “אולי תוכל לומר לי מי אתה ואיפה אני?” ” או זה סיפור ארוך…” ענה האיש והתחיל לספר:” אני שרגא. עליתי מפולין לפני שלושים שנה והגעתי לארץ. חיפשתי לעצמי עבודה ולא מצאתי. עד שהגיע בן דודי והציע לי לעבוד בחקלאות סמוך לכותל המערבי. כל כך שמחתי, לעבוד ליד מקום קדוש כל כך אני ארצה. אפילו שהיום זהו אזור של ערבים…” “רגע, רגע, רגע,” קטע אותו אורי. “הכותל לא בידי הערבים כיום, הוא אזור שלנו, היהודים.” “תפסיק לדבר שטויות ותן לי להמשיך לספר,” אמר לו שרגא והמשיך לספר:”… אחרי שנתיים של עבודה בא מנהל הקיבוץ ואמר לי:” שרגא, עליך לעזוב. עוד מעט תיהיה מלחמה ואנו לא רוצים שישארו חקלאים בקיבוץ.” כל השמחה שלי פרחה באוויר, עד שהתרגלתי לעבוד ליד מקום קדוש. עכשיו אני אבלה את ימי בגלות הזו.” סיים שרגא את הסיפור. “וואי!” אמר אורי. “אז ממש היה קשה לך לעבור מקום.” נכון,” אמר שרגא. “ולכן אני מחכה בקוצר רוח שהמלחמה הזאת כבר תתחיל.” כששרגא סיים את המשפט הזה, אורי שם לב שבמקום ששרגא ייתן לו יד, הוא מחזיק יד לחייל שצועק: “מחר, ב 5 ביוני המלחמה תחל מול סוריה, לבנון, מצריים, וירדן! כל החיילים להכין את הנשקים!” ‘ואיפה אני עכשיו?!’ שאל אורי את עצמו. ‘אולי חזרתי שוב בזמן?’
כמה דקות לאחר מכן אמר החייל לאורי:” תקשיב חביבי, בוא תישן אצלנו באוהב ומחר נחביא אותך בבית שלי.” “תודה,” אמר אורי. “לילה טוב!”
למחרת בבוקר בשעה 5:35 לקח החייל את אורי לביתו והתחבא שם. כעבור שעה אורי הסתכל בחלון וראה את החייל שהחביא אותו בביתו הורג מצרים וסורים. “זה חייל למופת.” אמר אורי. ומה חשבתם שאורי יישאר בבית כל כך הרבה זמן?! לא! יומיים לאחר מכן החייל לקח אותו לבית מלון שהיה בסביבה ושם אורי גר במשך 4 ימים. כשהסתיימה המלחמה אורי יצא מבית המלון ושמע את מוטה גור צועק: “הר הבית בידינו! הר הבית בידינו!”
אורי גם שמע את תקיעות השופר החזקות של הרב הראשי לצה”ל. ‘חבל ששרגא לא פה.’ חשב אורי לעצמו. ‘ הוא ממש היה שמח אילו היה רואה זאת.’ באותו רגע ממש אורי שוב מצא את עצמו בכותל, אבל הפעם עם רצפה משופצת בדיוק כמו שיש בימינו. “איפה היית כל הזמן הזה?” שאלה אמא את אורי. “לא משנה.” ענה אורי כשסודו שמור לו עמוק בפנים, בתוך הלב…

שמואל הנביא
באמצע הדרך לבית הספר פתאום ראה אסף שלט שעליו היה כתוב:ברוכים הבאים לשילׂה. “מוזר מאוד…” חשב אסף לעצמו. “…הרי רק לפני רגע הייתי בירושלים ואיך פתאום הגעתי לשילׂה?” אסף החליט מיד לברר את העניין. הוא התחיל ללכת ופתאום ראה מחזה מדהים:מאות אלפי אנשים עולים לבית המקדש עם ביכורים וכל מיני מתנות.
אסף התקדם והתייחס רק לאישה אחת שישבה והתפללה בקול נמוך ושקט. פתאום נכנס איש לבוש בבגדי כהונה ואומר לאישה: “…עד מתי תשתכרין? הסירי יינך מעליך!” (שמואל א’ פסוק י”ד). ופתאום שמע אסף את האישה עונה:”לא אדוני עלי הכהן. אני לא שיכורה. אני מתפללת כאן בשקט מכיוון שאין לי ילדים.” (וחשוב לציין שבזמן המקדש התפילה הייתה נאמרת בקול). “אל תדאגי…” ענה לה עלי הכהן. “מי ייתן ותזכי ללדת בן שיעבוד איתי במשכן.” “אמן!” אמרה האישה והלכה לה. ‘וואו! מסכנה האישה הזו, אין לה ילדים ועלי הכוהן חושב שהיא שיכורה.’
פתאום הרגיש עכשיו שמשהו באוויר משתנה והנה:אסף מוצא את עצמו בדרך לבית הספר. ‘מפתיע מאוד!’ הוא חשב.
בבית הספר נתנה המורה עבודה על כל תחילת הסיפור של שמואל הנביא. ואסף, כשכולם בהפסקה יצאו לשחק הוא נשאר לבד בכיתה והחל לכתוב את העבודה. (היה לו הרבה יותר קל כי הוא היה באותו מקום שבו התרחש האירוע בעצמו). בשיעור הבא הגיש אסף למורה את העבודה. המורה התפלאה מאוד שתלמיד שדוחה כל הזמן עבודות מגיש עבודה ארוכה תוך שיעור אחד. “כל הכבוד!” אמרה המורה לאסף. “המורה,זה היה לי די קל כי כשקרה כל הסיפור הזה נסעתי בזמן פתא…” “מה? מה? מה? מה?” שאלה המורה. “שום דבר.” ענה אסף וחזר למקומו.

רק אז גילינו שגם בשבתות הם תוקפים. לא התכוננו לשום מלחמה. רק לשבת רגילה לגמרי, שלוש סעודות, תפילות, והכל כמו כל שבת. אלא שבשחרית, בפסוקי דזמרה לפני ברוך שאמר, הם הגיעו. נתנאל ואני לא היינו מוכנים לקרב, אבל יאיר הביא את הציצית ליתר בטחון וגם את הטלית שלי.(משום מה הוא כעס על זה, וזו הפעם הראשונה בערך שאני מודה ליאיר.) אבל נתנאל נלקח בשבי כי לא מניחים תפילין בשבת ולכן יאיר לא הביא לו אותם. הבאנו את התפילין והלכנו להציל את נתנאל. יאיר בא להציל את נתנאל בקרב פנים אל פנים. הוא הסתער עליהם עם זוג פמוטים שלופים וירה אש על כולם. הם חמקו והסתערו עליו בזמן שאני שחררתי את נתנאל ונתתי לו את התפילין. יופי של תוכנית שלי, נכון? אופס, שכחתי להזכיר שאני יאיר והיורה מפמוטים היה נעם (מי יורה בלהביורי פמוטים בימינו, ועוד בשבת, המטומטם!). זה שוב נעם, התחלנו להלחם רק כשהם הסתערו. מה לעשות, היה אז שבת. המלחמה הייתה קשה. אפילו המטומטם הפיל אותי! אבל אז יאיר עזר לי להתארגן והתחלנו להדוף אותם. ורק בעזרת ה’ הצלחנו לצאת מזה חיים ולא מתים כי היה להם יתרון פתיחה.

גובלי יצא לדרך שייתכן שימות בה, עם מלח, צפרדעים, מים, וצידה נוספת לדרך הכוללת בה כלי נשק. הוא צעד למקום שממנו באו המפלצות. חלק מהעקבות באו מהסלע, וחלק באו ממערב. גובלי התלבט לאן ללכת, כשבאה המפלצת הראשונה לכיוון כפרגובלין. זו הייתה הרוק, עיט ענקי מעופף באוויר. זה היה חדש, מפלצות מעופפות, ולכן גובלי הופתע. רוק התקרבה למטרה הקלה בהפתעה. במערב היא הייתה מפורסמת, ועל אף מה שאמר לה שולחה, שהיא לא מוכרת כאן, היא לא האמינה שזה נכון. “לאעע יתעעכן!” היא אמרה במבטא ציפורי מובהק, ונחתה מול גובלי. “העעי! אעעיך קועוווראעעים לעעך?” שאל גובלי בחיקוי מבטאה. “רוואעעגק!!” ענתה רוק. היא הופתעה שהוא לא יודע את שמה אבל מדבר בשפתה. “לעעמעעה אעעת באעעה לכפעערעעי?” שאל גובלין, “כוואעעגי שוואעעגלחעעו אוואעעגתעעי” ענתה רוק. “את לא חייבת.” אמר גובלי באנושית. הוא לא יכל לדבר ככה יותר. “אבל אני רוצה. ואם זהו כפרך, הרי שעלי לחסלך!” ענתה רוק והסתערה. גובלי שלף את נשקיו והשיב מלחמה. המלחמה הייתה קצרה וקלה לגובלי. 5 שניות, ורוק מתה על הרצפה. הוא החליט ללכת לכיוון הסלע, לצפון – מזרח. בינתיים, בכפר מהומה רבתי. הוכרז חרם על משפחת פרשגובלין, שזה השם המלא של משפחת גובלין, וכשרדארגובלין הוחשב כחלק מהם, כל הכפר צעק על ראש הכפר שיבטל את החרם, ודי החרימו אותו. הוכרז שיהיה כינוס כפרי ללא המוחרמים, לדון בפרשת משפחת גובלין. לא הוחלט כלום ולבסוף טרחו למנות מועצה לכפר שתחליט לכפר הכל. זה לא במיוחד עזר, אז המוכרים הוכרחו לא לקבל כסף, כדי שלא יהיה לו ערך, ואז שוחד לא יעזור. ניסו לעשות בחירות, ואסור שכל המשפחה תצביע לאחד ממנה, והאפשרויות יבחרו ע”י ראשי המשפחות. המסע נמשך הרבה זמן, אבל זה השתלם לגובלי. הוא הגיע לקרוב מאוד לסלע, וראה המוני מפלצות באות לסלע. נראה שהמפלצות מדברות עם הסלע. גובלי התקרב והמפלצות יצאו לכיוון כפרגובלין, והסלע חייך חיוך מרושע. רגע… הסלע חייך? היי, זה בכלל לא סלע, זה בעצם… גובלין ענק! הגובלין הענק קם, הסתכל על גובלי וצחק:”זוואג מוואגי שהבוואגאתם מוואגלי, ילוואגדוואגדס? גוואגבלין מטוואגפש שכוואגזוואג? אווגתם חסוואגרי שוואגכל! אווגני הוואגא גוואגבלין, האווגדיר מכוואגלם! ומטוואגטם שכוואגזוואג לאווג יאוואגה לוואגי להוואגלחם מוואגלוואג! אווגני אהוואגרוואג אוואגתך!” הרברבנות של גובלין הייתה בלתי נסבלת כמו זבוב, כך שאם יצור שהוא לא גובלין היה נלחם בו, רק מהרברבנות הוא היה מת, ולכן רק כפרגובלין נשאר קיים באזור בזמן ההוא. גובלי שאל:”אוואגלי תהוואגיה בשוואגקט לרוואגע?!!!” גובלין כתשובה הניף את ידו וניסה להרוג את גובלי, אלא ששאר משפחת פרשגובלין הגיעה, כולל רדארגובלין, ורוכבתגובלינית דהרה לעברו על האווסוס שלה ותפסה אותו. “עכוואגשיו אווגתה בוואגדאי שוואגמח שאוואגני זוואגכה בכוואגל הפוואגרסים ברוואגכיבה עווגל אוואגסוואגס.” היא אמרה, והוא ענה:”כוואגן.” ושלף את נשקו. המלחמה נגד גובלין הייתה קשה. הם הצליפו וחבטו בו,  אבל זה לא עזר. ואז מי הנהר הציפו את האזור, ושחיינגובלין אמר:”צוואגריכים עזוואגרה?”והצטרף לקרב. זה לא עזר מספיק, עד שגובלי נזכר:”סיפוואגרתם לוואגנו שלגוואגבלין הוואגיה גוואגף עווגל הגוואגף הרגוואגיל!” “נוואגכון!” ענו ההורים, בלי לדעת על תוכניתו של גובלי. גובלי אמר לרוכבתגובלינית:”לוואגשם!” ורוכבתגובלינית דהרה לתוך הפה של גובלין. הפה היה חשוך, ורוכבתגובלינית המשיכה ישר. הם פרצו את הוושט, וראו גוש מלח בצורת גובלין נלחם בלא – כלום. גובלי צעד לעברו. בתוכו הייתה צפרדע. גובלי שלף את החרב — ונעץ אותה בלב – ליבה של הצפרדע. בחוץ, גובלין קפא לגוש מלח, וכל הגרגרים קרסו. גובלי, רוכבתגובלינית, ותעופה האווסוס נגלו שם, מכוסים מלח.”הוואגי.” אמר גובלי, קצת לחוץ, לאור זה שכל כפרגובלין חוץ מראש הכפר הגיעו. ואז כולם הריעו:”גוואג קוואארק גוואג!” החיים נמשכו כרגיל. “יהוואגיו עוואגד צוואגרוואגת, נוואגכון?” שאל שחיינגובלין, שבהרפתקה לקח חלק פעיל מאוד, “כוואגן.” אמר רדארגובלין. הוא מונה למתריע סכנות ע”י המועצה, ושמח מאוד על כך. אש המחלוקת אמנם כובתה, אבל עדיין, יש עוד מפלצות, והכשרונות המוזרים ממשיכים, ורדארגובלין חשד שזה קשור להתפתחות העולם ולצרות. לא, הצרות בהחלט לא נגמרו. אבל כרגע, נהנים מהחיים הטובים. –סוף– לכרגע.

לאור מה שקרה עם הדרקון, ביום שבו נוצר רדארגובלין, הוא התקבל לכפר. בהתחלה, כולם בטחו בו, על אף כשרונו המשונה, ורק לאחר מכן, התחילו לחשוד. הוא ידע על כל מפלצת שמגיעה, לא היה סימן לכשרון אחר, אבל בכל זאת, אמרו שהוא פשוט שומע את המפלצות, ויש לו כשרון אחר. בגלל שהוא “עבד עליהם”, החליטו שאף אחת מהמחליטות ובנותיהם של המחליטים והמחליטות לא תטיל איתו ביצים. למזלו, היה לו את רוכבתגובלינית. רוכבתגובלינית, לא רצתה להטיל ביצים עם מפרי כלל מס’ 1 אצל הגובלינים, שאסור להתאהב בגובלין/ית, שחיזרו אחריה, וכל אחד העמיד פנים שיש לו כשרון אחר. היא בחרה ללכת עם משפחתה, על אף שחברותיה היו בחרם. הביצים נשמרו אצל האב במעבדה שלו. האם הדריכה אותו:”אוואגם אווגתה רוואגאה שחוואגסר גוב, מוואגים, אוואג שאוואגין לין, תוואגסיף ממוואגה שחוואגסר. ואוואגם אווגתה רוואגאה במכוואגנוואגת שוואגלך יצוואגר עוואגם רוואגאש וזוואגנב בבוואגיצים, זוואג ראוואגשנגוואגבלין, אווגז אווגל דוואגאגה.” “הבוואגנתי.” אמר רדארגובלין. “אווגני אווגנסה לגוואגרווואגם לכוואגל הבוואגיצים לבוואגקוואגע השוואגנה.” “מצוואגיין!” אמרה רוכבתגובלינית והלכה משם. הוא בחן את הכשרונות החדשים, והם היו משונים. ואז הוא יצא החוצה ואמר:”מיווא..” וכולם שלפו כלי נשק. “איוואגזו?” הם שאלו, “נוואגחש.” ענה רדארגובלין, וכולם התכוננו להתקפה ואז הנחש הגיע. “וואאאאררג!!!” הם פתחו בשאגה הגובלינית המסורתית. גובלי הלך על ארבע לכיוון הקרב. “לאווגן אווגתה חוואגשב שאווגתה הוואגלך?” שאלה רוכבתגובלינית, “להוואגלחם.” ענה גובלי. “אווגבל אמוואגא נוואגלחמת והוואגיא אווגמרה לוואגנו להשוואגאר במוואגום בטוואגח!” אמרה רוכבתגובלינית, “אווגבל הוואגיא חוואגלשה וצוואגריכה עזוואגרה!” אמר גובלי. “אווגתה לאווג מסוואגל! אווגתה חוואגלש מוואגדי! רוואג ביוואגחד נוואגכל!” ענתה אחותו. אחיה אמר:”בסוואגדר!” ועלה על האווסוס שלה. בינתיים, גובלין התבונן על ההתרחשויות באי שביעות רצון. המפלצות לא עוזרות הרבה, וכל השאר גם הם לא מסייעים במיוחד. הוא הסתכל על צאצאי פרשגובלין. הוא פחד מהם, כי הם היו צאצאים של הבן הכי אדיר שלו. אויביו נצחו הפעם, וגובלי שאל:”מוואגתישהוואגא ישוואגלחו מישוואגהוואג לבדוואגק מוואגה זוואג, אווג שנוואגחכה שזוואג יגוואגמר וכוואגלנו נמוואגת?” ראש כפרגובלין ענה:”לאווג נמוואגת אוואגם נמוואגשיך להוואגלחם! מוואגתישהוואגא ישוואגלחו מישוואגהוואג להוואגזכיר למשוואגפחת גווואגבלין שכוואגל הסיפוואגרים האוואגלה, שוואגל ראווגשוואגת הכוואגפר שוואגל משוואגפחתכם, היוואגנם עוואגרבא פוואגרח ולאווג יוואגתר! אוווגני ראוואגש הכוואגפר, ולאווג אווגרחי – פוואגרחי ממשוואגפחת גוואגבלין!” גובלינאמיץ ענה בנחת:”להזוואגכירך, לפוואגני היוואגתך ראוואגש הכוואגפר, אווגבי היוואגה ראוואגש הכוואגפר, והוואגא פוואגטר כוואגי שיוואגלמת ושיוואגחדת אווגת אנוואגשי הכוואגפר. זוואג, לעניוואגת דעווגתי, לאווג במיוואגחד “בחיוואגרה חוואגקית”. ואווגם לאווג תאווגשר משוואגלחת, אווגני אאווגרגוואגן אווגחת.” ראש הכפר אמר:”חוואגקית, אווגסוואגר לוואגכ…” אבל גובליניתחזקה קטעה אותו:”עבוואגרת כוואגבר אוואגת גבוואגלוואגת האווגסוואגר. אווגנחוואגנו נשוואגלח.” ראש הכפר צעק:”אנוואגשי הכוואגפר! התסוואגכימו לעווגלה שכזוואגאת?!” אנשי הכפר ענו:”כוואגן!!!” ואז הוא צעד הצידה ולחש:”אווגני אווגשלם לוואגכם.” “מוואגסכם!” צעקו אנשי הכפר. ואז הלכו כל משפחת גובלין לביתם. “מוואגי מתוואגנדב ללוואגכת?” שאל גובלינאמיץ, “אווגני!” צעקו רוכבתגובלינית וגובלי. גוביניתחזקה אמרה:”נעווגשה הוואגרלה.” נעשתה ההגרלה, ויצא גובלי. “אווגני אוואגלך לוואגבדוואגק.” אמר גובלי ויצא לדרך. על מה שיקרה לו – בפרק הבא.

הקדמה

בשנה שעברה בירושלים, אני ושני אחיי הגדולים קיבלנו לכבוד בר המצווה שלנו ארגז.  ‘כמובן’ חשבנו ‘הרי אבא תמיד נותן לנו מתנות שוות’. פתחנו את המתנה וראינו: לי טלית, לנתנאל אחי הבכור תפילין, וליאיר אחי הגדול ציצית.  ‘אוף,’ חשבנו ‘אבא לא נתן לנו מתנה שווה.’ אבל אמרנו לאבא: “תודה על התפילין/ציצית/טלית”. אבא חייך: “זה לא טלית אלה טליתות ואלו שני זוגות תפילין, נתנאל.” לא הבנו: “למה שתים/שנים ולא אחת/ד?” אבא אמר: “עוד תדעו”. טוב, הייתי שמח, כי רוב המתנות היו שוות מאוד. אבא אמר לי לא להשתמש בטלית העליונה ולנתנאל גם, אז התעטפתי בתחתונה. יום אחד, היתה אזעקה לפני התפילה. התבלבלתי והשתמשתי בעליונה, ונתנאל הניח את הזוג העליון ויאיר – שאבא אמר לו לא להשתמש בציצית שקיבל – בטעות לבש אותה. ואז נזכרנו באזעקה וחשבתי שאני כמו סופרמן. (לידיעתכם, אני לא רואה טלוויזיה או קורא הרבה קומיקס) הרמתי אגרוף (ומסיבה לא ברורה, גם נתנאל ויאיר) ולפני שהרמנו את השני, טסנו למעלה. ‘וואוו!’ חשבתי ‘אני מקווה שיש בטלית הזאת גם יריות.’ הסתכלנו למטה וראינו אנשים מסתערים על הבניינים ברחמילביץ, ובעיקר באזור בניינים 161-149, והסתערו על הבניין שלנו. הפצצנו (במצוות) את האנשים שהופיעו שם פתאום, כי הם הסתערו והתחילו להפציץ בניינים וכמעט פוצצו את הבניין שלנו. הם תקפו בחזרה וכמעט פוצצו אותנו, אלא שאנחנו התחמקנו בזמן. נתנאל הרים את יד שמאל וזוהר משונה התפשט במורד התפילין, ואז נתנאל הוריד את ידו והזוהר נפל על האויבים.  הם המשיכו במתקפה וכנראה היו די נחושים, אבל המזל לא שיחק לידיהם עכשיו. יאיר שלף אקדח מצוות, (כנראה רק כדי להתעלות עליי, הרי הוא האח הגדול) והתחיל לירות.  פתאום, הופיע על ידינו משהו לבן שנתן לנו ספר: “ההוראות בשבילכם, אדוני” אמר המישהו, ‘הממ…’ חשבתי, ‘ידיד’. אבל יאיר אמר: “ולמה לי לא לירות בך?” והוא אמר: “אמממ… כי אני לצדכם?” “תוכיח!” דרש יאיר. היצור הפגיז את האויב למטה. “זה מספיק?” הוא שאל, “כן” ענה יאיר, “אבל למה המדריך?” “סתם בשביל הקטע” ענה היצור. “ודרך אגב, איזה מצוות אתם מעדיפים לירות?” “בין אדם לחברו” התפרצתי, כדי שיאיר לא יחליט להגיד “בין אדם למקום”. “בסדר” אמר היצור.  המשכנו להפציץ, ובעזרת ה’ ניצחנו.

ראש השנה

התברר שכל חג וצום הם תוקפים, ולכן יצאתי לקנות כמה רימונים. הגיע ראש השנה, נכנסתי לבית וחיכיתי לאזעקה. בינתיים אבא אמר: “נתנאל, יאיר ונעם, יש לי משהו להגיד לכם.” “מה?” שאל נתנאל, “יש בית-ספר מיוחד לאנשים כמוכם, אני רוצה שתלמדו בו.” “מה?!” צעקנו כולנו ביחד “עוד בית ספר?! לא מספיק הנוכחי?!” אבא אמר: “זה בית ספר לאנשים כמוכם, הוא שונה.” רצינו למחות, אלא שאז כמה מהם באו ונשמעה האזעקה. (משום מה. זה מוזר שהם באים ובלי רעידת אדמה או טיל או תרגיל יש אזעקה.) התעטפתי בטלית וזרקתי רימונים. רימון אחד פגע באחד מהם, הוא תפס אותו וזרקו עלי. כל חבריו אמרו לו: “אתה נורא מטומטם! זרקת את הרימון כשבטוח שהוא יתפוצץ באוויר, כנעני משוגע אחד!” (כך גילינו שהוא כנעני) ניצלתי את הזמן וזרקתי עוד כמה רימונים. אותו אחד שזרק את הרימון (הכנעני) זרק גם הוא עוד רימונים, עד שחטף רימון בראש, עף חמישה מטרים אחורה והתעלף. שוב ניצלתי את הזמן שבו ניסו לרפא את הפצוע, וזרקתי עוד כמה רימונים. כמעט כולם התעלפו והנותרים עם גופי חבריהם חסרי התנועה ברחו משם כמו עדר צאן הבורח מאריה גדול. (בגלל יאיר, כנראה. הוא היה די מפחיד.) ביום השני של ראש השנה, הבאתי קרן ושופר. כשהם התחילו להתקדם זרקתי רימונים, וכשהם התקרבו עוד יותר – תקעתי באחד מהם את הקרן. כשהם התקרבו יותר מדי תקעתי בשופר וציציתמן (יאיר) ותפילינמן (נתנאל) הגיעו לעזור לי להילחם בהם. הרגנו כמעט את כולם, חוץ מהמשוגע ביותר שהיה להם (שוב הכנעני), שהיה חכם מספיק בשביל לגלות שמאוד כדאי לו לברוח (שאם לא כן – היה עליו למות, ולא סתם אלא בייסורים!).

צום גדליה

בבוקר הלכנו לבית-הספר החדש. כשהגענו, קיבלנו מערכת משונה כזאת, לדוגמה: יום ראשון שעה שישית: “תפוס את התורה”. בכל אופן, למדנו חומש בראשית עם מדרשים, והמורה אמר מדרש משונה: “מלבד 10 דברים שנבראו ערב שבת עם חשכה, נבראו דברים נוספים, כגון: טלית מיוחדת, תפילין מיוחדים, ציצית מיוחדת, מעיל של ספר תורה מיוחד, ועוד. אלה חפציכם המיוחדים.” לאחר מכן למדנו נביא מלכים (מעניין מאוד!), גמרא תענית (פפפפפף… למדתי בכיתה ו’), ואז… תעופה! קצת משונה, אבל בסדר. הלכנו למקום מיוחד שבו הייתה בריכה. מאחורי הבריכה, היה מגרש לחימה. אמרו לנו להתלבש בבגדים המיוחדים שלנו ומתחת ללבוש בגדי-ים. אחרי שעשינו את זה, נוצר תור לתעופה, וכל אחד התחיל סיבוב ראשון. הרבה נכשלו בראשון ובשני, והצליחו בשלישי. לא שאני מתגאה, אני נפלתי גם בשלישי. הגיע תורי, הרמתי אגרוף… ונפלתי אחרי שניה בדיוק באוויר. בפעם השניה, אחרי 2 שניות, ובשלישית – אחרי דקה. רק ברביעית לא נפלתי. ערכו סיבובים שני ושלישי, כשרק בפעם הראשונה בשני לא הצלחתי עד הסוף. אחרי שסיימו את הסבב השלישי, כבר התחיל השיעור הבא, שיעור לחימה. בשיעור, החלפנו בגדים והתחלקנו לשתי קבוצות. אני, יאיר ונתנאל היינו באחת, ועוד כמה איתנו, ובשניה כל השאר. תמיד ניצחנו בזכות יאיר, וזה היה מעצבן, כי יאיר לא הפסיק להתגאות. (יאיר, תפסיק בבקשה. אני כותב.) אחרי זה, (@!*@!*@*! יאיר! די להרביץ!) התחיל שיעור ‘תפוס את התורה’. זה בעצם לא היה שיעור, אלא משחק. המשחק הלך ככה: הקבוצה שלנו התפללה מנחה, ותוך כדי, האויב (הקבוצה השנייה), ניסה לגנוב את ספר התורה 7 פעמים. הוא הצליח בכמה, אבל חטפנו אותם בחזרה, ואחרי הפעם השביעית התחלפו הקבוצות והם ניצחו. אחר-כך חזרנו לכיתה, והמשכנו ללמוד לפי המערכת של יום ראשון, ולמדנו רמב”ם ומשנה. חזרנו מהלימודים והתחלנו להתכונן לקרב. החלטנו לבנות חומות כדי להתגונן וציפינו להתקפה גדולה. אבל לבסוף, כשהייתה אזעקה, האנשים מהקרבות הקודמים התבצרו ב”מגדל גדליה”. “מוזר” חשבתי “למה הם מתבצרים? אההה… הם מתכוננים לקרב” ואכן, זה מה שקרה. ראיתי את הכנעני מרים פצצה ולא הבנתי למה הם לא משאירים אותו במחנה (אולי כדי שלא יחריב אותו). המטומטם הניח את הפצצה (שהייתה די גדולה, אגב) ורץ לחלון עם עוד כמה אנשים, (היו ליד החלון עוד כמה אנשים וכולם היו עם מצנחים.) נראה שהמטומטם היה מספיק חכם כדי לדעת שמאוד כדאי לו לקפוץ משם, כי זה מה שהוא עשה. כמה מהם מתו באוויר מההתפוצצות, והם נשארו 5 מתוך 500 חיילים שהיו להם (495 מתו. למה הם נתנו לכנעני פצצה?). והמנהיג שלהם בנה את המגדל מחדש (הוא כל-כך כעס, שאמר שהבא שייתן למטומטם פצצה לא יקבל מצנח.) והמטומטם וכל השאר עלו למגדל וקרה שוב מה שקרה קודם, אבל עכשיו רק הכנעני צנח. (כי כולם נחשדו בנתינת הפצצה לכנעני, שפוצץ שוב את המגדל כנ”ל) המטומטם היה גם הפעם חכם מספיק כדי לדעת שכדאי לו לברוח ובעזרת כדור מצווה הוספתי לו תאוצה.

לימודים כרגיל ונזר הדמיון

ביום שלישי, התחלנו ללמוד משנה, גמרא, ורמב”ם. ואז שיחקנו ‘תפוס את התורה’. אולי כדאי שאסביר את כללי המשחק:: יש שני מניינים בבית הכנסת, ואזור שמוגדר כמחנה האויב. מותר להתפרץ למחנה האויב, אבל זה לא מומלץ. יש 23 שחקנים בקבוצת המתפללים, ו-27 בקבוצת החוטפים. המתפללים מגינים על ספר התורה והחוטפים מנסים לחטוף ולהשאיר את הס”ת אצלם. יש להם 7 פעמים אם הם לא מצליחים באף אחת, ואם הם לא מצליחים 7 פעמים לא חייב ברציפות, המתפללים מנצחים. בכל אופן אנחנו היינו בקבוצת המתפללים וניצחנו. אחר כך, התחלנו ללמוד תמרוני אווירובטיקה מעל הבריכה. המורה הסביר לנו תמרון אחד, ואנחנו עשינו אותו. ואז למדנו תורה, והלכנו הביתה.  בדרך הביתה, מצאנו חפץ משונה למטה. “מה זה?” שאלתי, “אני לא יודע… כלומר, מה הערך במידע הנמסר סתם כך?” ענה לי יאיר (יאיר טוען שהוא יודע הכל.). ירדתי למטה ומצאתי כמין נזר כזה עם שער מפואר ומקושט באבני חן. “בואו ניקח את זה הביתה.” הצעתי. “בסדר.” אמרו נתנאל ויאיר. בבית, ניסינו להניח את הנזר על ראש כל אחד מאתנו, ולא קרה כלום עד שאני חבשתי. (לא שאני מתגאה. אם לא הייתי חובש אותו הייתה נמנעת מאתנו צרה אחת.) כשאני חבשתי, השער התחיל לזהור ויצא ממנו היצור שדמיינתי באותו הרגע: דמוי אנקילוזאורוס בעל פרווה עם זנב קוף שבקצהו עוקץ וקוצים לכל רוחב עמוד השדרה המכונה קוצן עצים מצוי. הקוצן הניף את עוקצו לכיוון יאיר וכמעט הרג אותו, אבל צעקתי לעברו: “זהירות!” והוא זז בזמן, אבל הבלטה התנפצה מארס הקוצן. “זהירות!” חזרתי. “הוא ארסי!” “שמתי לב,” ענה יאיר, והוסיף: “תוריד את הנזר!” הורדתי את הנזר וזרקתי אותו הצידה. שום דבר לא קרה לקוצן, אבל נתנאל פוצץ אותו עם התפילין והוא נעלם. מיד אחרי זה, החלטנו פה אחד שנחביא את הנזר. קברנו אותו הכי עמוק שיכולנו וכיסינו אותו באדמה, אבל יכול להיות שהוא יתגלה מתישהוא.

שבת

רק אז גילינו שגם בשבתות הם תוקפים. לא התכוננו לשום מלחמה. רק לשבת רגילה לגמרי, שלוש סעודות, תפילות, והכל כמו כל שבת. אלא שבשחרית, בפסוקי דזימרה לפני אשרי ופרקי הללוי-ה, הם הגיעו. נתנאל ואני לא היינו מוכנים לקרב, אבל יאיר בטעות הביא את הציצית. אני הצלחתי בעזרת יאיר להביא את הטלית (זו הפעם הראשונה בערך שאני מודה ליאיר) אבל נתנאל נלקח בשבי. התפילין היו איתנו והלכנו להציל את נתנאל. יאיר בא להציל את נתנאל פנים אל פנים. הוא הסתער עליהם עם זוג פמוטים שלופים וירה אש על כולם. הם חמקו והסתערו עליו בזמן שאני שחררתי את נתנאל ונתתי לו את התפילין. יופי של תוכנית שלי, נכון? אופס, שכחתי להזכיר שאני יאיר והיורה מפמוטים היה נעם. זה שוב נעם. התחלנו להלחם רק כשהם הסתערו. מה לעשות, היתה אז שבת. המלחמה הייתה קשה, ורק בעזרת ה’ הצלחנו לצאת מזה חיים ולא מתים.

יום כיפור

מלחמת יום כיפור השניה כמעט החלה, ולפני כן כדאי להגיד, שעכשיו ראיתי כלב כנעני אמיתי. החלטתי לקחת קיטלים ולמכור  אותם. הלכתי לכיוון מקום המלחמה והתחבאתי בתוך קיטל ענק ואז הכנעני שלנו, ששמו הוא, אגב, נמרוד, החליט שצריך לקנות קיטל. במזל ביש, הוא לקח את הקיטל שאני הייתי בו כי הוא היה לגמרי במקרה במידה שלו, ואז שמתי לב שיש לו כלב כנעני. זינקתי מהחולצה, והחטפתי לנמרוד מכות כאלו, עד שהסבא שלו ראה כוכבים והתרחקתי משם. נמרוד זרק עלי עוף והכלב טס אלי (הוא בטח הרעיב אותו). זרקתי לנמרוד את העוף בחזרה (כי זה היה צום) והכלב טס אל בעליו ונשך אותו, והתכונן לנשוך שוב, אבל נמרוד זרק את העוף למפקד (הוא בא תוך כדי) שאמר: “אתה מצפה שאני אוכל את זה?” ובא לעשות נגיסה וחטף נשיכה מהכלב שעשה המון צרות בקרב הזה. הם דנו במשהו, וזרקתי פצצת צום, לכן הם התנפצו לאלפי רסיסים. נחשו מי יצא מההריסות? הידיד שלנו מההתחלה. הוא אמר שלא הסכימו לנמרוד להביא יותר כלבים. (ואפשר להבין אותם. גם לי נמאס מהכלב הזה.)

סוכות

ביום שלפני ערב סוכות, היה לנו שיעור לחימה. באותו היום, חיכינו באולם הלחימה ושוחחנו עם חברים, אבל המורה עדיין לא הגיע. בסופו של דבר, יאיר (כן, אתה!) איבד את הסבלנות ואמר: “בואו נתחיל!” וכולם, כמו נשמעים לפקודת יאיר, התחילו להתכתש. פתאום! הגיע ילד לבוש בבגדי קוישיקלעך, עם טבעת לולב על אמתו הימנית, ואיתו הגיעו עכבישים משונים שנראה שעשויים מארבעת המינים, והוא אמר בביישנות: “שלום! אני התלמיד החדש, לולבמן, ואני חזק יותר בסוכות.” המורה הזכיר תלמיד חדש, ולכן לא הופתענו שהילד הגיע. מיד אחריו, הגיע המורה, עטוף בקורי עכביש מלולבים, והתלמיד שאל: “אתם מכירים את הנבל הזה?” “כן!” צעקו התלמידים בכעס.”זה המורה ללחימה!” “ואני עוד תהיתי למה הוא מאחר, ודרך אגב, למה אתה איחרת?” שאל אחד מעטלפי התורה. לולבמן החוויר. “לא ידעתי שאני מאחר! חשבתי שזה סתם נבל שרוצה לבייש אותי בפומבי! לא חשבתי שמורה מחוץ לכיתה ירצה לי על איחור כשאני בטוח שאני לא מאחר!” כולם נאנקו. “תוכיח שאתה לא נבל!” דרש יאיר. “תוכיח שאתה באמת חזק יותר בסוכות!” “בשמחה!” ענה לולבמן, ועטף את העטלף תורה ההוא ששאל אותו למה הוא איחר בקורי עכביש מלולב. כולם הסתכלו על הפלא, ואז המורה צעק מבין קורי העכביש: “היי!!! אני עדיין כאן!” “אופס.” מלמל לולבמן ושחרר את המורה. למדנו לחימה והמשכנו ללמוד עד 13:30 וחזרנו הביתה. בבית, פתחתי את ההוראות שקיבלנו מהידיד ההוא שלנו, וקראתי. בהוראות היה כתוב, איך מכינים רובה מארבעת המינים, ואיך בונים סוכה על גלגלים. “אבא,” שאלתי, “איפה הסוכה?” “במרפסת.” ענה אבא. לקחתי את הסוכה וחיברתי אותה לגלגלים, וגם הכנתי את הרובה, הקשת והחרב, ונכנסתי לסוכה. כשהגיע סוכות, הסעתי את הסוכה והם הגיעו, שלפתי את הרובה והרגתי הרבה מהם עד שנגמרו הכדורים. נתתי את הרובה ל”טעינה של טליתמן ה119” ובינתיים ציציתמן ותפילינמן נלחמו. שלפתי את הקשת ויריתי חיצי הדסים, וכל אחד שפגע בו חץ כזה השתגע וחזר למחנה שלו ועד שאבא (בטח ניחשתם שהוא הטוען) סיים לטעון, לא היה אף אחד בשדה הקרב פשוטו כמשמעו! (חוץ מאיזה אחד שחזר, ובקש בשגעון שארה בו חץ ערבה אז יריתי בו והוא הלך ואומרים שהוא קיבל שכר על זה בעולם הבא.) בשאר הימים, הכל היה בסדר עד הושענא רבה. היינו באמצע ההושענות, (הארוכות במיוחד היום…) והמפציצים האלה תקפו. זה היה באזור זמן חבטת הערבות, אז הרמתי את הערבות, התעטפתי בטלית, וכשהגיע זמן החבטות, חבטתי בהם 5 פעמים ועמדתי ללכת, עד שיאיר הזכיר לי שחובטים על הרצפה 5 פעמים, אז המשכתי לחבוט בהם. (ושמתי לב שנמרוד לא הביא את הכלב, אז היה לי חדש שהוא מקשיב למפקד.)

מעלית הזמן (סיפור מאחד)

יום אחד, בי”ז בחשוון, חודש אחרי הקרב בסוכות, שוטטתי באזור שהופצץ בהתחלה, וגיליתי מעלית עם חתיכת קיר שיש עליה את כפתורי החיצים מעלה ומטה שעומדת באמצע הרחוב בחוסר מטרה. החלטתי לנסות ללחוץ, ולחצתי על הכפתור מטה, כי הכי הגיוני ששם יהיה משהו יותר מלמעלה, והתוצאה הייתה שהדלת נפתחה. נכנסתי למעלית והסתכלתי על 10 ספרות מסודרות: 0,1,2,3,4,5,6,7,8,9. ובנוסף מקש שנראה כמו “אנטר”. הקלדתי סדר של ספרות שהתחיל ב-1 ולחצתי על ה”אנטר”. התוצאה הסופית הייתה שהמעלית ירדה. בלוח האלקטרוני שעליו כתובות בד”כ הקומות, היה שלט עם מילים מתחלפות שהצלחתי לקרוא כמה מהן: ראשונים, גאונים, אמוראים, תנאים, בית שני, גלות בבל, ביהמ”ק הראשון, שלמה המלך, דוד המלך, שאול המלך, יהושוע, יציאת מצריים, גלות מצריים, יעקב, יצחק, אברהם, נמרוד, המבול. במבול המעלית עצרה, הדלת נפתחה, ויצאתי למבול אמיתי שכמעט הרג אותי. מצאתי את עצמי על סיפון ספינה ומולי היה תא רחב, מספיק למגורים. איש אחד יצא החוצה מהתא ושאל: “מי אתה?! מה אתה עושה כאן?!” עניתי: “שלום גם לך! אני נעם והגעתי לכאן דרך המעלית הזאת.” “נעם? כמו נעמה? ומה זה מעלילת?” עניתי לו: “לדודה שלי קוראים נעמה. וזה מה-עה-לי-ת, לא מעלילת.” “פשוט… תסביר הכל בפנים. בסדר?” אמר האיש, מבולבל. “כן.” עניתי ונכנסתי איתו פנימה. בפנים, היה ערוך שולחן ואבן חן גדולה האירה מלמעלה וחלון קטן האיר גם, כי היה קצת אור שמש בחוץ. ליד השולחן הסבו 7 אנשים, והיו שם 8 מיטות. בסה”כ היו מיטות לכולם, והן היו מסודרות שתים-שתים, אחת ליד השנייה. כמעט כולם קמו, (כמעט חצי מהמסובים, וכל הקמים היו בנים והיו שם 3 בנים ו-4 בנות.) “שלום, אבא!” אמרו הבנים, “מי זה?” “זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת” ענה האב והוסיף: “דבר.” בגלל שהוא לא ידע מה זה מעלית, התחלתי להסביר על הטכנולוגיה, ומשם עברתי לכל הדברים שהיו קשורים למלחמותיי באנשים הזרים, עד למעלית המשונה. “באמת?” שאל האיש בעניין. “ואנחנו הם: אני, נוח בן ה-600, נעמה, אשתי, שלושת בני שם חם ויפת, ונשותיהם עם כל בעלי החיים חוץ מהלטאות המפחידות שלא הגיעו.” רק ברגע הזה התחלתי להבין מה זה אומר. “אתה הנוח המפורסם? זה שבנה תיבה כדי לשרוד במבול?” “איך מפורסם לאחר מות כל חי חוץ ממשפחתי הקרובה אני לא בדיוק מבין, אבל כנראה שכן.” אמר נוח. “אתה עומד להיות מפורסם בין צאצאיך, ואני אחד מהם! אני לא מאמין! חזרתי אחורה בזמן!” אמרתי. “באמת?” אמר נוח, “זה לא הגיוני! אבל אני מניח שלמי שמעופף באמצעות טלית זה רגיל. טוב אני אלווה אותך לבחוץ.” נוח ליווה אותי למעלית. לחצתי על החץ למעלה, אמרתי: “להתראות!” ונכנסתי בחזרה פנימה. לחצתי על המקשים 5,7,7,4, ומצאתי את עצמי בבית. “מאיפה המעלית הזאת הופיעה, נעם?” זה היה יאיר, שהתאמן מאחורי הבית, שם הופעתי. חייכתי ואמרתי: “בדיוק כמו שאתה עף: קסם.”

חנוכה

זה היה בנר ראשון של חנוכה. כששיחקנו ‘תפוס את התורה’, הופיע תלמיד חדש שקרא לעצמו “שממן”. הוא טען שהוא חזק יותר בחנוכה, והוכיח זאת באמצעות טבעת אש שיצר מסביב לארון הקודש, ותקע את עטלפי התורה בפנים. צעקנו עליו לכבות את האש, והוא נבהל וכיבה אותה מיד. לולבמן הזכיר שגם הוא יותר חזק בסוכות, והחלטנו לעבור ללחימה. לאחר הלימודים, הלכנו הביתה להדלקת נר ראשון. באותו הזמן, האויבים באו בלי אזעקה. התעטפתי בטלית והסתערתי. שממן הופיע וחסם אותם מ-3 צדדים כשאנחנו בצד הרביעי, ואז איש העברות הופיע. כאן זה כבר התחיל להיות מפחיד. נתנאל אמר: “תחפו עליי”, ויאיר שלח אותי לקרוא לשר צבאות ה’. הוא הגיע וזימן אלפי חיילים, בזמן שאנחנו נלחמנו באיש העברות. איש העברות, רק שתדעו, הוא מפקד האויבים, אז זה לא כ”כ קל לנצחו. ירינו עליו מצוות, אבל לא נראה שזה עשה לו משהו. הוא תקף באמצעות עברות, ולנו זה מאוד הזיק, ואני פשוט נפלתי והתעלפתי לשעה. בזמן שהתעלפתי, יאיר הרים חנוכיה “אקראית”, לחץ על כפתור ובום!!! להבות ענקיות יצאו והבעירו את השמן של שממן שלא נדלק. לאחר מכן, קמתי ועפתי לעזרה. יאיר היה מותש, ובזכותי הספיק לנוח קצת. נתנאל גמר לטעון והחטיף לו, אבל זה רק החליש את איש העברות, והקרב נגמר רק בליל שמיני של חנוכה.

ט”ו בשבט

החלטתי לכבד את ט”ו בשבט בפירות. קטפתי 1,000,000 פרות מסוגים שונים והתכוננתי לקרב. הגיעה האזעקה, הייתי מוכן לקרב. כשהם הגיעו, זרקתי עליהם תפוזים, אתרוגים, (כואב מאוד)  אשכוליות וכדומה (פירות מיץ שזו עונתם). נמרוד קיבל כל סוג של פרי שאפשר, אפילו אשכולית. נוצר שם ים של מיצים, ונמרוד שתה את הכל והקיא קצת וברח לשירותים ל-720 שעות (חודש שלם), ולרוע מזלי, נאלצתי לנקות את הרחוב שבו היה הקרב, והוא היה מלוכלך מאוד, אבל ניקיתי אותו, כי אבא אמר לי שכמו שמסדרים אחרי שמשחקים, ככה מנקים אחרי שנלחמים. (אווווף!)

פורים

עכשיו גיליתי נגד מי אני נלחם. החלטתי לכבוד פורים להתחפש ולרגל, אז  וזה מה ששמעתי: “הוא חזק, צריך ללכת עליו בתחכומים.” אמר מפקדם, הצטמררתי (כי אני לא חכם. סתום, יאיר. לא היית אמור להסכים איתי,!@!@* אאוץ’, יאיר הרביץ לי) והלכתי לשירותים להקיא. ראיתי שם ציורים של אגג מלך עמלק, עשיו, אליפז, המן (ימ”ש) וכד’, ואז הבנתי שהם עמלקים. כשהתחילה המלחמה הכעס בער בי כמו אש. כל כך כעסתי עד שבקרב הזה לא פספסתי בכלל! (נס גלוי! ברצינות!) זרקתי מגילת אסתר אחת, ובדמוקפין הם קיבלו פרות רעילים וכמה (אפילו נמרוד) אכלו! (מטומטמים!) נמרוד הלך לשירותים ל-24 שעות והשאר מתו. נשארו 9,000 מתוך 10,000 איש, וכו-ו-ולם נטפלו לעניים ומתו ממטבעות מורעלים חוץ מנמרוד.

פסח

החלטתי לירות מצות ברובה דיסקיות לכבוד פסח, אז קניתי רובה דסקיות. הגיע ליל הסדר וסידרתי את המצות ברובה. לפני ליל הסדר נשמעה אזעקה (אוף, לא אכלתי כלום), והעמלקים הגיעו. יריתי את כל המצות, שלפתי את רובה המצוות ונסוגתי לעיר העתיקה. יריתי 5,000,000 כדורים ונסוגתי לאילת. הגעתי לאילת בשביעי של פסח ושמתי לב שהתיק של נמרוד זז. ‘שוב כלב.’ חשבתי ‘חשבתי שהוא מקשיב למה שהמפקד אומר לו’. אבל הייתי באמצע תפילת שחרית ושרתי שירת הים, אז סילקתי את המחשבה הזאת מהמוח כולם באו וניסו לשחות (אף אחד לא לימד אותם) וטבעו חוץ מנמרוד והמנהיג, שטבע ברגע מנשיכה. ונחשו על מה היה נמרוד? על כלב ששחה אל החוף. והבנתי שהוא, כמובן לא יודע לשחות.

יום העצמאות

החלטתי שלכבוד חג העצמאות (כן, חג) לירות צבעים מדגל ישראל. הגיע יום חג העצמאות, וכשהעמלקים הגיעו יריתי מהדגל טיל כחול מלמטה ולבן מלמעלה והוא היה מאוד מוסווה, כך שבקושי ראו אותו. נמרוד פוצץ כמה טילים ולמזלו הרב רק עף. העמלקים וחבריהם החליטו שכדאי לברוח וברחו כמו שפנים.

ל”ג בעומר

החלטתי שלכבוד ל”ג בעומר המדורה תהיה שדה הקרב. הגיע ל”ג בעומר, והיתה אזעקה, אז פוצצתי כמה ויאיר ונתנאל איגפו אותם בתפוחי אדמה לוהטים וכל השאר נשרפו במדורה, נמרוד נכנס להציל כמה, ויצא בלי אף אחד אבל המון כוויות והלך משם, ואחריו בא המנהיג, צועק ומקלל בלי סוף.

יום ירושלים

העמלקים קבעו “פגישה דיפלומטית” בירושלים. (מובן שלא האמנתי לזה לרגע) הכנתי הכל לטיול. הגעתי לירושלים. ‘קרב?’ חשבתי, ‘כאן?’ הדבר הזה לא היה נשמע לי. הפעם, ללא הודעה מוקדמת, העמלקים הגיעו. אל תבטחו במערכת אזעקה של העיר העתיקה, היא מצלצלת מאוחר מדי. הייתי מוכן רק לזה, כך שכולם חטפו בעיסלטות חזקות וברחו כמו שפנים, חוץ מנמרוד, שמלמל משהו והלך לשירותים ל-190 שעות.

שבועות

החלטתי לכבוד שבועות להכין רובה מחיטה, אז הכנתי רובה מחיטה. “ויהי בחצי הלילה” ואני למדתי תורה בלילה, בחג הזה, משום מה, לא היתה אזעקה. אבל בבוקר, בתפילת שחרית התחיל תפוס את התורה. התחלנו לרדוף אחריהם וכמעט הגענו למחנה האויב, אלא שאז יריתי 50 כדורי גרעין חיטה, ונמרוד ניסה להטיל עליי את מימיו, (כדי שהס”ת יישארו אצלם, כנראה), אבל כל כדורי הגרעיני חיטה מהמטח הראשון פגעו בו. ואז החזרנו את הס”ת בכוח והם ברחו כמו שפנים. (משום מה, נמרוד לא היה איתם. אולי כי הוא הלך להטיל את מימיו בשירותים. סתם הערה צדדית).

י”ז בתמוז

החלטתי שלי”ז בתמוז אתחפש לרומאי, אז זה מה שעשיתי. וזרקתי כידונים שרופים מלאים בחומר נפץ. יאיר ונתנאל באו גם, והעמלקים תקפו רק אותם! הם לא קלטו שהתחפשתי… עד שתקפתי אותם והם שבו אותי. בשבי, פגשתי כמה חיילים אישית, וזה לא היה נעים. לא עינו אותי כדי להוציא ממני מידע, אלא כדי שאני אסבול. (לא, יאיר, זה לא טעם טוב, זה הנאה מסבל! שחיתות!) הם תקעו אותי בכלי העינויים האהוב ביותר על יאיר: “בתולת הברזל”. התייאשתי לגמרי, כי יאיר לא בדיוק ישמח לחלץ אותי, אבל יאיר בכל זאת בא. שלום, כותב נתנאל. יאיר ביקש ממני לעזור לו לשחרר את נעם מתוך הכרח שלא נבוא לאבא רק בשניים, ומה נאמר כשישאלנו: “איה נעם אחיכם?” אז התחפשתי ליאיר ותקפתי אותם ישירות. הם עוד לא קלטו את הטריק מהשבי שלי. התקפתי אותם באור והם ברחו ותקפו אותי בחזרה. בינתיים יאיר שחרר את נעם והבסנו אותם.

ט’ באב

החלטתי להלחם בהר הבית, אז הלכתי לירושלים. כשהגענו, הלכנו להתפלל בחורבה. בקושי היה מניין, אז בגלל שאני השלמתי קראו לי להיות חזן. כשנגמרה התפילה, טבלנו במקווה ועלינו להר. חצי שעה אחרי זה, נשמעה האזעקה, ומיד התעטפתי בטלית ויאיר לבש את הציצית ונתנאל הניח את התפילין. העמלקים הגיעו, אבל אז אני התחלתי להפציץ אותם וגם יאיר ונתנאל. נמרוד רצה להביא את הכלב שלו, אבל הכלב נפל ומת בדרך, והבנו שזה בגלל קדושת הר הבית. נמרוד בכה מולנו על זה והאשים אותנו במותו, ואנחנו ענינו לו שהר הבית הוא מקום קדוש, אבל הוא טען מולנו שבית המקדש הוא שום דבר מיוחד והיינו צריכים להבין את זה אחרי שהוא חרב פעמיים. בזמן הקרב, קראנו קינות על מקדשנו כי חרב. הערבים התעצבנו עלינו אז ברחנו מהם והם תקפו את העמלקים, שהיו בטוחים שאלו יהודים בתחפושת. הם נורא מטומטמים, ובגלל חוסר שכלם, הם לא קלטו שאחת האבנים הייתה פצצת צום, שנחלשה מעצם היותה בידי מי שלא צם ביום הזה, ולכן אין עדיין בית מקדש, אבל הלוואי שיבנה במהרה בימינו אמן, ולכן המלחמה הייתה קלה.

אלול – חודש הרחמים והסליחות

בחודש אלול המלחמה הייתה מאוד קשה, כי היא הייתה חודש שלם. כלי הנשק היו רגילים, ולא היה שום דבר מיוחד, חוץ מזה שמרוב עייפות נרדמנו והם תקפו. כשהתעוררנו הייתה לי צלקת גדולה בראש וגם אחת בחזה, ואצלי שתיהן נראו כאילו נחתכו בהיסוס, ולא בביטחון גמור, וכך גם לנתנאל ויאיר, חוץ מזה שאצלם הצלקות היו אכזריות יותר, ולא מהוססות. עשינו פעלולי אוירובטיקה וחמקנו מאיש העברות, שתקף אותנו באויר. איבדנו הרבה עטלפי תורה ולא החשבנו את זה כניצחון. איבדנו יותר מדי לוחמים, ולא ניצחנו כל-כך עד שבא שר צבאות ה’ ועזר לנו והוציא כמה לוחמי מצווה. חוששני שגם בשנה הבאה נותקף, אבל עד אז נסתדר. על השבתות לא סיפרתי עד עכשיו חוץ מאחת, אבל רק בעוד אחת נלחמנו ואולי אספר עליה בהמשך. בכל אופן, שר צבאות ה’ דוחק בי לגמור כדי שהוא יוכל לכתוב את סיפורו, אז בואו נחתום בפסוק האחד לפני האחרון בקהלת:”סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.”

הכל התחיל כשהמשפחה ישבה על חוף אגם המלח וצפתה בדאגה על הבן החדש. “איזוואג כישוואגון מוזוואג יוואגש לוואג!” העיר גובלינאמיץ, (כאן זה לא מתורגם. מי שרוצה להבין – שינסה לתרגם.) “נוואגכון.” ענתה גובליניתחזקה. גובלי ורוכבתגובלינית היו עסוקים בפיסול גובלינים במלח. “החוואגלטת עוואגם מוואגי להגוואגטיל ביוואגצים?” שאל גובלי, “לאווג” ענתה רוכבתגובלינית, “כוואגלם מטוואגמטוואגמים אוואגתו הדוואגבר.” “לאווג לקוואגלל!” נזף בה אחיה, “אבוואגל זוואגנוואגכון!” ענתה רוכבתגובלינית, “גוואגם הגוואגלה עוואגם הכישוואגון שוואגלי מעוואגמידוואגים פנוואגים שהוואגם עוואגם הכישוואגון שוואגך!” גובלי סיים לבנות גובלין. “מוואגה דוואגאתך?” שאל, “נוואגחמד,” היא אמרה, ופיסלה אחד משלה. “איוואגך מכוואגניוואגסים בתוואגכם רוואגח חוואגים, אבוואגא?” שאל גובלי את גובלינאמיץ, “ממיוואגסים אווגת האווגף והעיוואגניים והפוואגה ומכוואגניוואגסים לתוואגכם קוואקרפדה וזוואגו זוואג.” גובלי עשה את שאביו אמר לו, (לא מגלה מה,) והגובלין התעטף בעור הקרפדה והסתכל סביב. ואז אמר:”דרקון מתקרב. אני מרגיש את זה.” (כן הוא אמר ככה! קצת מפתיע, לא?) שחיינגובלין יצא מהמים ואמר:”אמוואגא, אווגת חייוואגבת לנוואגסות אווגת זוואג!” ואז ראה את הגובלין החדש. “שוואגלום, קוואגראיוואגים לוואגי שוואגחיינגוואגבלין.” הגובלין הסתכל עליו ושאל:”מה אמרת?” שחיינגובלין הבין שהוא לא דובר גובלינית ותרגם:”שלום, קוראים לי שחיינגובלין.” “אהההה… ובאיזו שפה דברת קודם?” “גובלינית, כמובן!” אמר שחיינגובלין בפליאה, “אתה לא דובר גובלינית?” “אבל עכשיו אתה מדבר איתי בגובלינית! וחוץ מזה, דרקון מתקרב.” עכשיו כל המשפחה נעצה בו מבטים. “מה יש לכם?” שאל, “מעולם לא ראיתם גובלין עם כשרון של זיהוי מפלצות מתקרבות?” “לא.” ענה גובלינאמיץ:”בהחלט לא.” הגובלין נראה מופתע. “אבל בטח יש הרבה כאלה! והדרקון כבר כאן!” “אההההה!!!” צעקה כל המשפחה, ומזה באו כל אנשי כפרגובלין לשם ופרצו בצווחות. הדרקון נשף אש, וכולם ברחו ושחיינגובלין צרח בלי לזכור שלא כולם כאן דוברי גובלינית:”הצוואגילו!!!” “לידיעתך, זה דרקון ולא הצבגילו,מה שזה לא יהיה,” אמר הגובלין, “דיברתי בגובלי… סליחה! בשפה שדיברתי קודם, ואמרתי “הצילו!!!” ולא “הצבגילו”.” אמר שחיינגובלין, וגובלי אמר:”גובלי זה השם שלי, ולא של שפה! ודרך אגב, יש לך שם? אולי נקרא לך רדארגובלין? השפה שבה אתה מדבר, דרך אגב, היא אנושית ואנחנו מדברים גובלינית.” ורדארגובלין ענה (בהתאמה):”לאווג, מצוואגיין, הבוואגנתי ולוואגכן אווגני מדוואגבר גוואגבלינית.” ואז גובלי נזכר בכשרונו, ורץ לכיוון הדרקון. לרגע מפחיד אחד, גובלי והדרקון נעלמו… ואז גובלי הופיע כשהאיבר אש של הדרקון בידו וכולם הריעו:”הוואגייי, הוואגייי, הוואגייי!” וכך הכפר ניצל מהדרקון.

הכל התחיל כשהמשפחה ערכה מרוץ אווסוסים. רוכבתגובלינית הגיעה ראשונה, ואחריה גובלינאמיץ, ואז גובליניתחזקה, ואחרון חביב – גובלי. “זה לא הוגן!” הוא אמר, “רוכבתגובלינית דחפה אותי!” “לא נכון!” קראה לעומתו רוכבתגובלינית, “אתה לא נהגת כמו שצריך באווסוס שלך!” (כל זה בתרגום מגובלינית. המקור הוא: “זוואג לאווגן! רווואגובליוואגנית דוואגחפה אוואגתי!” ו -“לאווג נוואגכון! אווגת לאווג נהוואגת כמוואג שצוואגיך באווגסוואגס שלוואגך!” ואם מורידים את ה – “וואג” וה – “ווג זה יוצא:”ז לאן! רוובלינית דחפה אותי!” ו -“לא נכון! אתה לא נהגת כמו שציך באווסוס שלך!” ואם מוסיפים את האותיות הנכונות, זה יוצא המשפט שלמעלה. אבל לא נדון בדקויות הגובלינית כרגע.) בכל אופן, רוכבתגובלינית פחדה מגובלי, על אף שהוא האח הקטן, ולכן נתנה לו את הגביע. (באמת היא לא דחפה אותו, אבל גובלי ירש את חוזקה של אמו, וזה אומר שהוא יכל להרוג דרקון, וגם שלא כדאי להתעסק איתו. אבל האם יכלה להרוג בלרוג בלי להיפגע.) האם אמרה:”לא נכון, חמודי. אתה פשוט מתוסכל שאתה לא יודע לרכב על אווסוס.” מפני שאמו יותר חזקה ממנו שאל:”אבל למה אני לא מצליח לרכב על אווסוס?” אמו ענתה:”יש לך כישורים אחרים, חמודי. ירשת אותי וגם את אבא, אבל רוכבתגובלינית ירשה את סבה, ולכן היא רוכבת טובה כל כך. ביחד, אתם מאחדים את משפחת גובלין.” לאחר כמה שעות, גובליניתחזקה הלכה והסתכלה על הביצתמלח שהטילה לפני שבוע וחצי. “אוי, חמוד שלי,” היא מלמלה. “מתי תבקע?” באותה שעה, רוכבתגובלינית וגובלי ערכו הורדת ידיים. “נצחתי!” הכריז גובלי בפעם המאה, (לא בצחוק!) “אמא, ראית את זה?” אמו לא ענתה, כי, כאמור, השגיחה על הביצה. “את יודעת לאן אמא נעלמת בזמן האחרון?” שאל גובלי, “זה בדיוק מה שבאתי לשאול אותך!” ענתה רוכבתגובלינית. שום דבר מיוחד נוסף לא קרה באותו היום, אבל שלושה ימים לאחר מכן, שבועיים אחרי הטלת הביצה, הביצה בקעה, והגובלין הקטן יצא. נגיד כאן רק את שמו וכשרונו, ואולי בפרק הבא נספר עליו: שחיינגובלין, השחיין המצטיין.

קוצן הרים ארסי – יצור שנראה כמו אנקילוזאורוס רק בלי שריון ועם קוצים לאורך הגב והזנב ועוקץ ארסי בקצה הזנב. אבנון יבשתי – מוכר בכינויו “אנקילוזאורוס יורה” כי זה מה שהוא. כמו אבנון יכול להתחזות לאבן. בהר – תיש טורף. הוא נקרא גם תיש דובי ועושה “בהההער!” כדי להפנט את טרפו. גובלין – יצור דמוי קרפדה שעשוי ממלח. נוהג לרכב על אווסוסים. אווסוסים – יצורים עם פלג גוף אחורי של סוס ופלג גוף קדמי של אווז. כלי רכב נוח. חשמלן ימי – נותן מכה חשמלית לטרפו כדי לאכלו. שאבן – אוכל אנרגיה שהוא שואב מטרפו. אנרגייתן – מסוגל להפוך לאנרגיה טהורה. נתקן – מנתק את ראשו משאר הגוף והגוף מחובר לראש בחיבור אלחוטי. טרול – יצור קופי עם ראש גדול, מוח קטן יחסית לראש, אף ארוך מעט וגיבנת. די חזק. זריזן – יצור שנראה כמו הכלאה בין קוף לחתול, ודי זריז. דלגן – ירבוע ענק שמדלג במקום ללכת, נוהג לבלבל מילים במשפט. תולעת חול – יצור ענק חסר רגליים הבנוי מטבעות בשר ענקיות. מסוגל לכווץ ולהרחיב את טבעותיו וחופר באמצעותן. ברוב המקרים עיוור בעינו הימנית בגלל שהוא אינו נמצא בשמש הרבה ועיניו רגילות לחושך ויש להם נטייה מוזרה לקפוץ בנטייה לשמאל. פטרונום – דג מיוחד שחי גם במים וגם בלבה. מצוי במיוחד ליד הרי געש תת מימיים.

רמק”ף-סופי תיבות של יצור קסום ענק מכונף

דרקון – יצור טירקסי בעל כנפי עטלף שמסוגל לנשוף אש. בלרוג – כמו דרקון רק ביונקים. יש לו פרווה, והוא נושף סוג אחר של אנרגיה. דרפיש – כמו דרקון רק בדג, ועם סנפירים במקום כנפיים ולא נושף אש אלא אנרגיית מים. דרג’וק – חרק ענקי. דרכיך – רכיכה ענקית מכונפת.

חד קרן – יצור מיתולוגי ידוע, כך שאין צורך בפירוט. מיוחסים לו כוחות ריפוי אדירים. שערות חד קרן מהוות מרכיב לאבן החכמים. כאשר חד קרן מת, כל דבר בו שנחשב בעבר מרפא הופך לרעיל. כאשר חד קרן מעובר מת, נולד חד קרן רעיל.

קראתי בהוראות, שצריך להלחם בהר הבית, אז הלכתי לירושלים. כשהגעתי, הלכתי להתפלל בחורבה. בקושי היה מניין, אז בגלל שאני השלמתי קראו לי להיות חזן. כשנגמרה התפילה, טבלתי במקווה ועליתי להר. חצי שעה אחרי זה, נשמעה האזעקה, ומיד התעטפתי בטלית. העמלקים הגיעו,אבל אז אני התחלתי להפציץ אותם עד שהם ברחו.

קראתי בהוראות, שצריך להתחפש לרומאי, אז התחפשתי לרומאי וזרקתי כידונים מלאים בחומר נפץ שרופים שפוצצו אותם, ונצחתי מהר.

נעשה לכם הכרות עם הגובלינים: האבא אמיץ מאוד, וקוראים לו גובלינאמיץ. אשתו, חזקה וקראו לה גובליניתחזקה. בנם, היה כמו שניהם, וקראו לו גובלי. אחותו של גובלי, היתה רוכבת טובה, וקראו לה רוכבתגובלינית. הכי קטן הוא שחיין מצויין… כשיבקע, לפחות. כרגע הוא רק ביצה, ויקראו לו שחיינגובלין. הם רוכבים על אווסוסים קטנים אך חזקים, והגובלינים הם רגישים לחרבות וחזקים. האווסוסים, כפי שניתן להבין משמם, היו חצי אווזים וחצי סוסים.

קראתי בהוראות, שצריך להכין רובה מחיטה, אז הכנתי רובה מחיטה. “ויהי בחצי הלילה” ואני למדתי תורה בלילה, והיתה אזעקה. ונלחמתי בעמלקים. יריתי 50 כדורי גרעין חיטה, והמטומטם ניסה להשתין עלי, אבל קבל את כל הכדורי גרעין חיטה מהמטח הראשון פגעו בו, והם ברחו כמו שפנים.

קראתי בהוראות, שצריך להלחם בירושלים, אז הכנתי הכל לטיול. הגעתי לירושלים. ‘קרב?’ חשבתי, ‘כאן?’ הדבר הזה לא היה נשמע לי. הפעם, ללא הודעה מוקדמת, העמלקים הגיעו. אל תבטחו במערכת אזעקה של העיר העתיקה, היא מצלצלת מאוחר מדי. הייתי מוכן רק לזה, כך שכולם חטפו בעיסלטות חזקות וברחו כמו שפנים, חוץ מהמטומטם, שמלמל משהו והלך לשירותים ל720 שעות.