חושך שלט בכל. קמתי ויצאתי, הצצתי החוצה וראיתי שהנץ אור מימין למקום לישון בו. בוגה בוגה קם, וגם בוגה בוגי ובוגה לדרמן. הופתעתי לראות את בוגי בוגי יושב ליד מדורה. ולא הייתי היחיד. “בוגי בוגי?” שאל מגה-בוגה לדרמן. “למה לא הלכת?” “אני רוצה להצטרף לשבט.” הוא אמר. “אם תבטיח לא לשיר, אתה מוזמן.” “אני לא יכול.” אמר בוגי בוגי. “אז אל תצטרף.” ענה מגה-בוגה לדרמן, וישב בעבר השני של המדורה. “בא, בוגי בוגי.” אמר בוגה בוגי. הם הלכו למעבר שמאחורי המקום לישון בו. הלכתי איתם. כאשר יצאנו מטווח שמיעתו של מגה-בוגה לדרמן, הם אמרו לו:”אתה נשבע שלעולם לא תבגוד בשבט?” ניצוץ קטן נראה בעיניו של בוגי בוגי. “אני נשבע.” הוא אמר. “אתה נשבע שתקשיב להוראותיו של המנהיג, גם אם הוא בוגה-טמבל?” הכלב קם למשמע הפקודה, ורץ לנשוך. בוגי בוגי אמר:”אני נשבע.” צרחה נשמעה. בוגה בוגי חייך ושאל:”מהו שם הבוגה שלך?” בוגי בוגי חשב קצת. “בוגה אש.” הוא אמר לבסוף. “סיימנו.” אמר בוגה בוגי. “אתה חלק מהשבט.” בוגה אש נכנס בחזרה ביחד איתנו. “למה חזרת?” שאל מגה-בוגה לדרמן. “אני חלק מהשבט.” ענה בחיוך בוגה אש. “אתה לא יכול לעשות דבר נגד זה.” מגה-בוגה לדרמן קם ושאג:”ארררררררררררג!!!” בז אדום שעף באוויר נפל ומת. העצים רעדו. ציפורים וחיות ברחו. זעמו של מגה-בוגה לדרמן לא ידע גבולות, אבל גם בתור ראש – שבט, הוא לא יכל לגרש אותו בלי הוכחה מספקת נגדו, ושירים מעצבנים אינם הוכחה מספקת. בוגה בוגי הלך להביא את האוכל, וחזר בידיים ריקות “האוכל איננו!” הוא קרא. כל המבטים הופנו אל בוגה אש. “מה?” הוא אמר. “אני ובוגה כלב היינו רעבים.” מגה-בוגה לדרמן זעם, כי זה קרה לפני שהוא היה בוגה, לכן זו לא הייתה סיבה מספקת לגירוש. “טוב.” הוא אמר בזעם עצור. “בואו נצא לציד.” בוגה בוגי עלה על העץ – וירד. “אין חיות בכלל, אפילו לא ליד המעיין.” דיווח. חששות התגנבו לליבי. “בוגה בוגה! בוגה בובו! יוצאים למסע אוכל. רק שלושתנו. בוגה בוגי, אתה מרותק כי עשית דבר בניגוד לרצוני. בוגה אש – אתה יודע למה אתה נשאר.” אמר מגה-בוגה לדרמן. הוא הלך לכיוון המעבר מאחורי המקום לישון בו. הלכתי בעקבותיו ביחד עם בוגה בוגה. אחרי שהגענו לסוף המעבר, פנינו לכיוון הנגדי מהשמש. היה משעמם בדרך, אז שאלתי:”איך היה בשבט לפני שהגעתי?” מגה-בוגה לדרמן לא נראה מתכוון לענות, אז בוגה בוגה ענה במקומו:”מה שקרה זה, שאני נדדתי המון זמן, אחרי שגרשו אותי משבט בושבתו, אבל זה סיפור אחר. הסתובבתי בשטח, ויום אחד פגשתי אות מגה-בוגה לדרמן. הוא קרא לעצמו כך, ואמר שהוא הקים שבט המכיל רק אותו. הוא הציע לי להצטרף, והסכמתי. אבל באותו הזמן, עקב אחרי בוגה עצוב, זה בוגה בוגי, שלפני כן קראו לו בוגי צופה. אחריו עקב בוגה אש, שהיה אז, כידוע, בוגי בוגי, כי הם היו מאותו שבט. כשהגענו, הם חשפו את עצמם. מגה-בוגה לדרמן השביע אותי ואת בוגה בוגי לשבט, את בוגי בוגי לסודיות, והראה לנו את הלדרמן. נכנסנו והתחלנו לבנות. בנינו ועמלנו ימים כלילות, עד שאתה הגעת. כבר כמעט סיימנו עד אז. בינתיים, להקת צבועים החליטה שהשטח שייך לה, ותקפה אותנו. בוגה בוגי הוכיח את גבורתו אז: צבוע נשך אותו ביד, הוא צרח 2 שניות ואז פעל: הוא הניף את היד עם הצבוע וחבט בכל הצבועים באמצעותו. הוא הרג 25 צבועים לגמרי לבד, ואת ה – 26 הוא הרג בחבטה אחת בקרקע. הוא הוריד אותו, אבל הנזק היה בלתי הפיך: צלקת בצורת קשת שהיא בעצם עשויה מחורי נשיכה של שיניים נותרה בו, לזכר המעשה. אני אומר לך, כשנחזור, נראה 3 גופות של אריות ו – 2 של טיגריס שן חרב, ובוגה אש יגיד שבוגה בוגי עשה את זה. עכשיו, מה הסיפור שלך?” שתקנו. אחרי שהמשכנו קצת, אמרתי:”אני נולדתי לשבט ברגר. גם אימי וגם אבי היו מהשבט הזה.” “רגע.” קטע אותי בוגה בוגה. “אתה רוצה לומר לי, שלשבט ברגר יש גם בנות? זה עניין נדיר!” “כן.” אמרתי. “אבל לא ידעתי את זה עד שהגעתי לשבט בוהן. אתה מבין, כדי להפוך לחבר של ממש בשבט ברגר, אתה צריך ללכת ליער ולהרוג אריה. אני נכנסתי ליער, אבל הלכתי לאיבוד. שבט בוהן ניסו להוביל אותי בחזרה. בדרך, ראיתי אריה. ניסיתי להרוג אותו. לא ידעתי שהחיה המקודשת לשבט בוהן היא אריה. כשהם ראו את זה, הם גררו אותי משם. הם הכריזו עליי כמחלל קודש וגרשו אותי לשממה.” “גם אני נחשב מחלל קודש אצל שבט בוהן.” אמר בוגה בוגה. המשכתי כאילו הוא לא הפריע לי. “שוטטתי המון זמן בשממה. לא העזתי להרוג אריות. פחדתי ששבט בוהן ימצא אותי שוב. האריות התנהגו אליי יחסית בנימוס, ולא הרגו אותי. בשלב מסויים הבנתי שיצאתי מהטווח של שבט בוהן, כי האריות היו יותר חשדניים. ועדיין, לא הייתי מסוגל להרוג אותם. יום אחד, פגשתי אריה. הוא עמד לרסק אותי, כאשר שמעתי אדם שר:’אוי ווי זמיר ואוי גיוואעלד יצאו לטיול, אוי ווי זמיר נפל. מי נשאר? אוי, גיוואעלד.’ הוא הסתכל עליי. ‘נו, למה אתה לא מחסל אותו?’ הוא שאל. ‘אני לא יכול.’ עניתי. הוא הבין, בצורה מסויימת. הוא הסתער על האריה וגירש אותו, ואז נעלם. המשכתי לשוטט בשממה, עד שפגשתי מכר ישן שלי, בוגה בוגי. הכרתי אותו כבוגי צופה, אבל הוא גורש, ועבר שבט. הוא הראה לי את המקום שלכם. והנה אני כאן.” בדיוק אז, מגה-בוגה לדרמן נעמד. ראינו מולנו ממש דבר כחול ירוק מכוסה קצף לבן. “שמעו, שמעתי בשבט בוגז שבמים עמוקים מאוד, יש זן של חיות שנקרא דגים. אולי נביא כמה מכאן?” הנהנו. הלכנו לבנות סלים לדגים. בנינו 6: 2 לכל אחד. מגה-בוגה לדרמן אמר:”אני אלך לצוד אותם.” הוא נכנס למים והתחיל ללכת למים העמוקים. “איי.” הוא אמר. “נשרטתי… זה כלום.” הוא הלך כמה שניות. ראינו משהו שנראה כמו V הפוכה, מעוקלת אחורה בקצהה העליון, שטה במים. ואז מגה-בוגה לדרמן קפא וצרח:”אההההה!!!!” משהו שלא יכולנו לראות גרר אותו לקדימה ולמטה. “מישהו!!! עזרו לי!!! אני ראש השבט!!!” עמדנו שם, המומים, ואז אמר בוגה בוגה:”זו עת לעשות, לא לחשוב.” וקפץ למים. הוא עשה תנועות נואשות בידיים והתקרב איכשהו אל מגה-בוגה לדרמן, חניתו בידו לפתע. הוא דקר אל תוך המים, ויצור כלשהו נסוג שם. אבל אז, עוד הרבה סנפירי V הגיעו. הוא המשיך בתנועותיו, ותוך כדי דקר אותם. הם הלכו והתרחקו. הם כנראה הבינו שלא כדאי להתעסק איתו. הוא גרר את מגה-בוגה לדרמן אל עבר החוף. הם נחתו על החוף. “בוגה בוגה.” אמרתי בתדהמה. “נראה לי שהמצאת עוד משהו.” “טוב, אם כך, אקרא לזה שחייה. מה המסקנות?” “טוב.” אמרתי. “כנראה שהמסקנה היא שלא צדים אותם ככה. מה דעתכם להביא להם משהו שהם אוכלים, ואז הם יבטחו בנו ויבואו?” “זה לא יפעל.” קבע בוגה בוגה. “צריך לקשור את זה למלכודת, נניח, לתלות את זה על קרס.” “גם זה לא מספיק.” אמר מגה-בוגה לדרמן. “צריך שהקרס תהיה מחוברת לחוט, שיהיה קשור למקל… אוך, אני אראה לכם.” הוא לקח, לשם ההדגמה, תולעת ותלה אותה על קרס ממתכת. הוא לקח חוט וקשר אותו לקרס וליפף אותו וקשר סביב גלגלת. הוא חיבר את הגלגלת לענף ישר, קשר אבן לחוט והשליך אותו למים. אחרי שהוא חיכה קצת זמן, החוט נמתח. הוא גלגל את הגלגלת, ודג נאבק עלה. הוא זרק אותו לדלי, ואמר:”כנראה הם אוהבים תולעים.” כל אחד בנה חכה, (כך הוא קרא לזה,) והתחלנו לדוג. אחרי הרבה זמן דיג, הצלחנו לדוג מספיק כדי למלא את הדליים. הרמנו כל אחד שני דליים, לקחנו את החכות וחזרנו. בחזור שתקנו, עד שהגענו בחזרה. “מה הבאתם?” שאל בוגה בוגי. “כי יש לנו בשר נוסף.” הוא הראה על 5 אריות ו – 6 טיגריסים שן חרביים שהיו תלויים על ענף של עץ. “ובנוסף, יש לי 21.” הסתובבתי אל בוגה בוגה ואמרתי:”טעית. הוא הביא יותר.” הוא נאנח. “הבנת את הרעיון.” ישבנו לאכול, שתינו, את הנותר הכנסנו למחסן. עלינו על המיטות ונרדמנו.
איזה יום שמח, יום של המצאות
קמתי על העץ-הרך-לעצום-עיניים-לא-לזכור. (כנראה הכוונה לעץ רך לישון עליו, כלומר מיטה.) שוב, כולם התעוררו לפני. החלטתי לנסות מחר לקום מוקדם יותר, לפני שהשמש קמה. יצאתי החוצה, בדיוק בזמן לראות טיגריס שנחרבי במאבק לחיים ולמוות מול בוגה בוגה, בוגה בוגי ומגה-בוגה לדרמן. בוגי בוגי הוא נווד, לכן הוא לא גר איתנו. הנפתי את האלה והצטרפתי אליהם. החטפתי לו על האף והוא נהם וזינק עליי. לפני שהוא הספיק לרטש אותי, בוגה בוגה הניף את חניתו, שהסיטה אותו ממסלולו הישר אל הסכין של בוגה בוגי. “15.” אמר בוגה בוגי. “עקפתי אותך, מגה-בוגה לדרמן. לך יש רק 14.” “לא הוגן!” התלונן בוגה בוגה. “אני העפתי אותו! עכשיו יש לי 10!” “לא.” אמר מגה-בוגה לדרמן. “התוצאות כרגע הן: 15:14:9:0 לטובת בוגה בוגי, ואז לטובתי, בוגה בוגה, אתה שלישי, בוגה בובו, רביעי.” “לא הוגן!” התלוננתי בתורי. “אני הבאתי אותו למצב שהוא היה יכול להיות מועף על ידי בוגה בוגה אל הסכין של בוגה בוגי!” “כן, ואני הבאתי אותו למצב שיכולת למחוץ לו את האף, ובוגי בוגי הביא אותו לכאן מלכתכילה. נקודה נוספת לבוגה בוגי, וזהו.” אמר מגה-בוגה לדרמן. בוגה בוגי חזר לתצפית, בוגה בוגה – למשמרת, ומגה-בוגה לדרמן ישב מול המדורה שעמדה שם דלוקה וחשב. חזרנו כולנו לארוחת בוקר אחרי חיפוש מדוקדק של אורחים לא רצויים. מגה-בוגה לדרמן הלך למחסן והביא את האוכל ביחד עם מכל מיוחד שהכיל כחול-משקף-מוריד-כאב-ראש רטוב כדי לשתות ממנו. כל אחד קיבל מנה. אכלנו בשקט. לשם שינוי, היום לא הגיע אף אורח לא צפוי. קצת אחרי ששתיתי, הרגשתי שאני חייב לסמן טריטוריה. “איפה אפשר להטיל נוזל-צהוב-מסריח?” שאלתי. מגה-בוגה לדרמן הצביע בשתיקה אל עבר המקום ממנו יצאו הצבועים יום לפני כן. הלכתי לשם וסימנתי טריטוריה. לאחר מכן, כל אחד חזר לתפקידו. התיישבתי מול מגה-בוגה לדרמן ליד המדורה. “מה אתה עושה?” שאלתי. “חושב.” הוא ענה. “על מה?” שאלתי. “על מה להמציא.” לא הבנתי. בינתיים, בוגה בוגי השליך עצם שנתקעה לו בפה. ראיתי הבזק של פרווה אפורה. “לו רק יכולנו לנצל חיות בר בשביל הציד…” אמר מגה-בוגה לדרמן. “יש לי רעיון!” קרא בוגה בוגי ממרומי העץ. “נלמד אותם שדברים מסויימים שהם עושים בנסיבות מסויימות רצויים ובאחרות לא, וכך הם ילמדו מה לעשות באילו נסיבות!” “איך?” שאל מגה-בוגה לדרמן בספקנות. “ניתן להם בשר או עצמות כשהם יעשו משהו טוב, ונחטיף להם אם הם יעשו משהו רע!” ענה בוגה בוגי. “הנה, ככה.” הוא הוסיף, ירד מהעץ והלך למחסן. הוא יצא משם עם עצם ומעט בשר עליה, ובדרך ליער לקח אלה. הוא נכנס פנימה. לאחר קצת זמן הוא חזר לבחוץ, וזאב הלך מאחוריו. “זאב טוב.” אמר בוגה בוגי. “הנה. קח ממתק.” הוא הושיט לו חתיכת בשר. הזאב ניסה לברוח. “זאב רע!” צעק בוגה בוגי, הקיף אותו עם האלה מוכנה והחטיף לו קלות. הזאב קלט את המסר: לא ליער. בינתיים הוא לימד אותו כמה דברים. כשמגה-בוגה לדרמן אמר שהוא לא רואה התקדמות, בוגה בוגי לימד את בוגה זאב, כך הוא קרא לזאב, לנשוך את מגה-בוגה לדרמן כשהוא, כלומר בוגה בוגי, קורא לו בוגה-טמבל. אחרי שנראתה התקדמות, בוגה בוגי לימד אותו לזהות פקודות פשוטות ולנשוך אנשים מסויימים. אותי, למזלי, הוא לא נשך. אחרי כמה זמן, שאלתי:”מה יקרה אחרי שנמות? כלומר, יהיה די קשה לזכור אותנו.” “זה בלתי פתיר.” ענה מגה-בוגה לדרמן. שקלתי לרגע משהו, ואז אמרתי בעזות מצח:”בוגה טמבל!” בוגה זאב, שכבר לא היה באימונים, זקף את אוזניו למשמע הפקודה, רץ ונשך את מגה-בוגה לדרמן. “למה זה היה טוב?!” התעצבן מגה-בוגה לדרמן. “זה אפשרי.” אמרתי. “אני יודע מה: אצייר את זה, ואז אנשים יראו את זה ויזכרו שהיינו קיימים.” לקחתי פיסת אבן חלקה יחסית, שלפתי ניב של טיגריס שן חרבי מהגוויה והתחלתי לחרוץ חריצים שתיארו את הרפתקאותיי בשממה. כשנגמרה החתיכה, טמנתי אותה באדמה. “יששששש!” צעקתי, כשהבנתי מה עשיתי. “המצאתי משהו!!” “איך תקרא לזה?” שאל מגה-בוגה לדרמן. “אממ… לא יודע…. אולי כתב?” “אז אני אקרא להמצאה שלי כלב, כמו הצליל הראשון בלדרמן.” אמר בוגה בוגי. מאז, לבוגה זאב קראו בוגה כלב. בינתיים, בוגי בוגי הגיע שוב. “מה זה?” הוא שאל בהפתעה על בוגה כלב. “זה כלב, זאב מאולף.” ענה בוגה בוגי. “אני המצאתי אותו.” “ואני המצאתי את הכתב!” קראתי. “אלו ציורים שאומרים מילים בלי להשמיע קול.” הראתי לו דוגמה, והסברתי מה זה אומר. “ואני אתמול המצאתי את האש ופעם את השירה.” אמר בוגי בוגי. “השיר הראשון שהמצאתי היה אוי ווי זמיר ואוי גיוואעלד יצאו לטיול, אוי ווי זמיר נפל. מי נשאר? אוי גיוואעלד.” “הבנתי.” אמרתי. “בוגה בוגה, גם אתה המצאת משהו?” שאלתי. “לא.” הוא אמר. “אבל יש לי רעיון: אולי נחתוך עצים ללוחות עבים ונבנה מחסום? אני אקרא לזה חומה.” “רעיון מעולה!” התלהבתי. קמנו והתחלנו ליישם את הרעיון. כשסיימנו כבר היה חושך, וכך נגמר יום ההמצאות הגדול.
שבט בוגה בתוספת בוגה בובו
פקחתי-עיניים-זכרתי על העץ-הרך-לעצום-עיניים-לא-לזכור. התרגשות פשטה בי כשנזכרתי: אני לא בודד בשממה עוד! יש לי שבט משלי! ויש לי מה לעשות! קמתי בזריזות. השמש היתה מימין לפתח, בניגוד ללפני שעצמתי-עיניים-לא-זכרתי היא היתה משמאל, אחרי יום שלם ששהתה בשמים. לא היה איש בפנים מלבדי. יצאתי. ראיתי את בוגה בוגה, שומר הסף, עומד בכניסה הפתוחה היחידה לעמק ושומר. לפתע, כאילו משום מקום, יצא אריה. בוגה בוגה הרים את החנית. הוא דקר את האריה. האריה שאג בזעם וזינק על הצוואר שלו. הוא תפס את החנית גם ביד השנייה, כך שלסתותיו של האריה נסגרו על החנית, לא על הצוואר. הוא נופף בחנית והאריה טס אל הרחק משם. הפה שלי נפער. “אה.” אמר בוגה בוגה. “חתיכת אריה רכרוכי.” בשלב הזה כמעט עצמתי-עיניים-לא-זכרתי. “מ… מה?!” שאלתי בתדהמה. “האריה הזה כמעט ריסק אותי, יום אחד בשממה! אני מזהה אותו. אילולא נווד ששר ממש יפה הייתי מת!” “באמת? רק שאלה לגבי הנווד…” אמר בוגה בוגה. “הוא נהג לצבוט את הלחיים ולשיר ‘אוי ווי זמיר ואוי גיוועלד יצאו לטיול…’?” הוא התחיל לשיר. “די.” אמר מגה-בוגה לדרמן. “צריך לצאת לציד. מה אתם אומרים, שניקח גם את הטירון?” “לא.” אמר בוגה בוגי באופן חד-משמעי. “הוא ילמד מרחוק.” “למה?” שאל בוגה בוגה. “כי הוא גרוע בזה. שמעת איך הוא פחד מהאריה הרכרוכי, שהיה עד כדי כך רכרוכי שבוגי בוגי סילק אותו תוך שניות, אפילו שהמומחיות האמיתית שלו היא לשיר.” “דיברתם עליי?” שאל הנווד הזר, שנראה שקראו לו בוגי בוגי, שמשום מה פתאום היה שם. “כן.” אמר בוגה בוגי. “דיברנו על זה שאתה יודע לשיר יותר מלסלק אורחים לא רצויים.” “תודה.” אמר בוגי בוגי. “לא חשבתי שאני עד כדי כך טוב בשירה.” “לא טוב בשירה יותר מדי, גרוע בציד יותר.” אמר בוגה בוגה. “מעליב.” אמר בוגי בוגי. “אגב, בדיק שאלתי, התכוונת אליו?” שאל בוגה בוגה, פונה אליי. “כן.” אמרתי. “אז סיכמנו.” החזיר מגה-בוגה לדרמן את השיחה לנושא המקורי. “הטירון לא בא, וגם לא בוגה בוגה ובוגי בוגי, הזמר המהולל.” הוא הלך וקרא מעבר לכתפו:”בוגה בוגי, עלה לתצפית!” בוגה בוגי הלך ועלה בזריזות על עץ, וחיפש טרף טוב. “בכיוון הנגדי מהשמש, קצת ימינה!” הוא צעק. “פרט יחיד של ג’ירף זנב-סוס!” הוא ירד מהעץ, ותוך כדי דרך על הענף שמגה-בוגה לדרמן ניסר יום לפני. הענף, שלא היה יציב במיוחד, נפל מתחת לרגליו. “אאוץ'” הוא רטן. “הי, זה הענף שניסרתי אתמול עם הלדרמן!” אמר מגה-בוגה לדרמן. “יופי, בוגה-טמבל.” ענה בוגה בוגי. בהיתי בו. “לא לקלל!” אמרתי. “אתה אל תדבר, טירון. אתה לא המפקד כאן. עלה לתצפית.” אמר מגה-בוגה לדרמן. בוגה בוגי הרים את הענף. “בוגה בובו! מצאתי לך נשק.” הוא אמר. ניגשתי אליו. “מה?” אמרתי בסקרנות. “זו אלה טובה. אל תזרוק אותה. השתמש בה בחוכמה.” לקחתי אותה. “תודה.” אמרתי. הוא יצא ביחד עם מגה-בוגה לדרמן לכיוון הנגדי מהשמש, קצת ימינה. עליתי לתצפית והקשבתי לשיר של בוגי בוגי:”אוי ווי זמיר ואוי גיוואעלד יצאו לטיול, אוי ווי זמיר נפל. מי נשאר? אוי, גיוואעלד.” למזלי, טרם עייפתי מלהקשיב לו, שאם לא כן, הייתי צריך להעמיד את כישורי הציד שלו כנגד כישורי הציד העלובים שלי, ודי ברור מי ינצח. בינתיים, הוא אסף דברים-כאלה-קטנים-עם-שריון-מוזר שחם-מאיר תופס אותם מהר כדי להדליק חם-מאיר. הוא ערם אותם לערמה ביחד עם זרדים וענפים יבשים. לאחר כל זה, הוא המשיך לשיר. בזמן הזה, בוגה בוגה פטרל מסביב לחלק של השבט בבקעה ושמר, ומגה-בוגה לדרמן ובוגה בוגי צדו את הפרט ג’ירף זנב סוס. מתוך כל זה, רק הציד היה מעניין, אז אתאר אותו: בוגה בוגי התגנב מימין ומגה-בוגה לדרמן משמאל. הם חיכו שהציד יהיה שקוע באכילה ואז קפצו. לרוע המזל, ברדלס אחד גם רצה אוכל, וכך גם חבורה של צבועים. כשבוגה בוגי ומגה-בוגה לדרמן קפצו, גם הברדלס הסתער. הצבועים העדיפו לא לטרוח, וחיכו לגלות מי ייקח את הבשר. זה היה מרדף קשה: ג’ירף זנב סוס מסוגל לשמור על המהירות הכי גבוהה שלו במשך יממה, וזו מהירות גבוהה במיוחד, גם אם לא יותר משל ברדלס. למזלם, הם הבריחו את הג’ירף אל עבר האזור של השבט, כך שכאשר הוא הגיע אלינו, אחרי שהתרעתי על ההתקרבות, בוגה בוגה כבר היה בכוננות עם החנית, וגם הג’ירף וגם הברדלס השתפדו. בדיוק אז נשמע קול שמחה ובוגי בוגי צעק:”יש!!! המצאתי את האש!!!” לקחנו את הבשר ושמנו אותו על האש. “שלל טוב יש היום.” אמר מגה-בוגה לדרמן. “נחסוך אותו עוד שבע שמשות וירחים. אחר כך גומרים הכל. נשים את השאריות מהיום במחסן.” “סיימתי!” הכרזתי. הצצתי הצידה כאשר שמעתי רישרוש בצמחייה. צבוע עצר במקום ולא זז כשהוא שם לב שתפסו אותו “על חם”. כנראה הצבועים רצו לגנוב מאיתנו. “אממממ…. סליחה?” לחשתי מזווית פי לבוגה בוגה, שישב ליידי. “התראת צבוע? יש אצלכם משהו כזה?” הוא הציץ הצידה וקם. הוא הרים את החנית ושאג. הרעש הבריח את הצבועים ממחבואם, וגיליתי שזו להקה שלמה, אותה להקה שעקבה אחרי הציד. בוגה בוגה הניף את החנית והעיף הצידה 5 מתוך 17, כלומר שנשארו 12… או יותר, כי האלה שהועפו שרדו. טוב… לא הייתי רגיל לזה. הצבועים הסתערו עליי. כמחוות התגוננות מטופשת הנפתי את האלה. בום!!! נשמע קול, כאשר גולגולת של צבוע נמחצה. בהיתי בהלם בידיים שלי. איך עשיתי את זה? הנפתי את האלה על הצוואר של ההבא בתור. קול שבירה נשמע, וגם הוא נפל שדוד. מגה-בוגה לדרמן פתח עוד קטע בלדרמן שלו ויצאה ממנו חרב. הוא ערף את הראש של צבוע שלישי. בינתיים, גם הוא וגם בוגה בוגה נסוגו. בוגה בוגה תפס את החוט ומתח אותו, ומגה-בוגה לדרמן שלף מהלדרמן שלו אלה ושם אותה על החוט המתוח. שניהם עזבו. מרוב עוצמת הירייה, שכאשר היא חזרה ונחתה, גל ההדף העיף אותי לאחור. בוגה בוגה תפס אותי לפני שמתי. לצבועים לא היה כזה מזל: או שהם עפו ליער ואיכשהו שרדו עם פציעות קשות, או שהם התרסקו על האבנים או על העצים. נותרו רק 3 פצועים קשה, ולא נראה שהיה להם כוח לחזור לנסות לשדוד אותנו. הסיכום הוא כזה: אני הרגתי שניים, בוגה בוגי הרג אחד בזמן שמגה-בוגה לדרמן ובוגה בוגה ירו מהבליסטרה הקטנה, בוגה בוגה הרג אחד שהוא העיף, ומגה-בוגה לדרמן הרג עשרה שלמים כולל תשעה עם הבליסטרה ואחד בלדרמן. בוגה בוגה העמיד אותי, ועברנו לבניית המקום-לעצום-עיניים-לא-לזכור. הבאתי עוד זרדים והשלמנו את הפינה האחרונה. משום מה, מגה-בוגה לדרמן מצא את זה סיבה מספקת לצאת לאגם ולשתות מאבן-חלולה-עם-פתח-אחד. אחרי שסיימנו לשתות, איכשהו כבר הלכה השמש ועלה הירח, לכן חזרנו למקום-לעצום עיניים-לא-לזכור, שכבנו על העץ-הרך-לעצום-עיניים-לא-לזכור ועצמנו-עיניים-לא-זכרנו.
שבט בוגה
היה היה פעם, בתקופת האבן, שבט של אנשי מערות, שקראו לו שבט בוגה. חברי השבט היו מעטים, וגרו במחסה מעץ וזרדים בבקעה שכוחת אל. הם חשו מאוימים משבט של אנשי מערות אחר, שהם כינו אותם בוגז, שתבע בעלות על הבקעה. חברי השבט היו: בוגה לדרמן, על שם הסכין פרי המצאתו, שהיה רב שימושי ונקרא לדרמן ללא סיבה נראית לעין, בוגה בוגה, שומר הסף, בוגה בוגי, הצופה והאחראי על הבנייה, בוגי בוגי, שהיה זמר, וזה היה שמו בטרם הצטרף בתור בוגה אש, בוגה בובו, אחד תינוקי במיוחד שכתב את הסיפור שתירגמתי והרי הוא לפניכם ובוגה זר (על פי בוגה בובו,)/בוגד (ע”פ בוגה בוגי,)/אין לי מושג מה רק לא אלה (ע”פ כל השאר.) לכל אחד מהם היה נשק משלו: לבוגה בוגה היתה חנית עץ, לבוגה בוגי היה סכין, לבוגה לדרמן היה הלדרמן שלו, לבוגה בובו היתה אלה, (שנהרסה,) ולשאר בעצם לא היה כלום. בהתחלה, השבט מנה את בוגה לדרמן, ואז הגיע בוגה בוגה ומיד אחריו בוגה בוגי, בערך כאן הגיע בוגי בוגי, אחריו בוגה בובו, ואחרון בוגה זר/בוגד/אין-לי-מושג-מה-רק-לא-אלה. השלושה הראשונים בנו את המחסה, והוא היה כבר קרוב לסיום כאשר בוגה בובו הצטרף. בשלב הזה הם נכנסו לבעיה עם שבט בוגז, אבל אנחנו נתחיל בערך מהיום בו בוגה בובו הגיע.
“”מה אתה רואה?” שאל בוגה בוגי. “עצים,” עניתי “עוד כמה דברים מוזרים… כאן אתם גרים?” “לא.” ענה בוגה בוגי, בזמן שמגה-בוגה לדרמן התקרב. “מגה-בוגה לדרמן! תביא את החוט!” (אנו מצטערים אם טעינו בתרגום. הוא כותב באותיות משונות, והוא כתב בחוט: “דבר כזה ארוך שקושרים אותו לעץ כדי להיכנס לבקעה בדרך כיפית גם אם לא חייבים ואפשר לרדת בלעדיו.”) מגה-בוגה לדרמן ירד והביא את החוט. הוא עלה בחזרה וקשר אותו לעץ. “רוצה לרדת בלעדיו?” שאל מגה-בוגה לדרמן. “לא.” אמרתי. “יותר כיף ככה.” ירדנו כולנו. (כולל בוגה בוגה, שעוד לא דיבר.) דבר ראשון ירד מגה-בוגה לדרמן, אחריו בוגה בוגה, אחריו בוגה בוגי ואחרון – אני, בוגה בובו. הגעתי לקרקעית וראיתי שם דברים מגניבים: עצים, יער שלם מהם, מחסה עשוי ענפים וזרדים, ספסל שדורדר קודם בידי מגה-בוגה לדרמן, חנית ששכבה על הרצפה רגע לפני שבוגה בוגה לקח אותה ונעמד לשמור על הסף, ענף שמגה-בוגה לדרמן השתמש בסכין הרב שימושית שלו כדי לנסות לנסר אותו, ו… בעצם לא הרבה יותר מקורת גג, שם חדש בשבילי והמון עצים. וכל זה היה מוסתר מאחורי שיח, במבט מלמעלה. “בא.” אמר בוגה בוגי. “ניכנס לתורנות איסוף זרדים לבניית קיר. ” הקפנו את קורת הגג הנוחה והגענו למחצב הזרדים. הוא הראה על קופסה מלאה חלקית בזרדים והתחלנו לקחת זרדים מסביב ולהכניסם לקופסה. לאחר שסיימנו, חזרנו ונתננו למגה-בוגה לדרמן את הזרדים. חזרנו לאסוף. בזמן האיסוף השני, החנית נזרקה אלינו. היא חתכה לי קצת את היד, אבל המשכתי לאסוף. אבל זה לא היה הכי גרוע: בוגה בוגי השליך את החנית בחזרה, ונחתכתי שוב, באותו מקום: מהאגודל עד אמצע כף היד. זה כאב. “איייייייייי!!!” צרחתי. “זה כואב!!!” בוגה בוגי כמובן ניגש אליי. “אתה בסדר, בוגה בובו?” הוא שאל. “כן, אבל זה כואב.” אמרתי והצמדתי את היד לעור חיה ששמתי על המותניים והשתלשל עד טפח מעל הברכיים שלי. “זה לא נורא.” הוא אמר. “לנו יש פציעות יותר חמורות. אני ננשכתי על ידי צבוע בזמן הציד, ביד שלי.” הוא הרים את ידו והראה לי קבוצה של חורים אדומים בעיגול. “בסדר.” אמרתי. “אבל אין לי כח לעבוד. אשכב עכשיו על העץ-הרך-לעצום-עיניים-לא-לזכור.” הלכתי ושכבתי עליו, ועצמתי-עיניים-לא-זכרתי.