הקדמה
בשנה שעברה בירושלים, אני ושני אחיי הגדולים קיבלנו לכבוד בר המצווה שלנו ארגז. ‘כמובן’ חשבנו ‘הרי אבא תמיד נותן לנו מתנות שוות’. פתחנו את המתנה וראינו: לי טלית, לנתנאל אחי הבכור תפילין, וליאיר אחי הגדול ציצית. ‘אוף,’ חשבנו ‘אבא לא נתן לנו מתנה שווה.’ אבל אמרנו לאבא: “תודה על התפילין/ציצית/טלית”. אבא חייך: “זה לא טלית אלה טליתות ואלו שני זוגות תפילין, נתנאל.” לא הבנו: “למה שתים/שנים ולא אחת/ד?” אבא אמר: “עוד תדעו”. טוב, הייתי שמח, כי רוב המתנות היו שוות מאוד. אבא אמר לי לא להשתמש בטלית העליונה ולנתנאל גם, אז התעטפתי בתחתונה. יום אחד, היתה אזעקה לפני התפילה. התבלבלתי והשתמשתי בעליונה, ונתנאל הניח את הזוג העליון ויאיר – שאבא אמר לו לא להשתמש בציצית שקיבל – בטעות לבש אותה. ואז נזכרנו באזעקה וחשבתי שאני כמו סופרמן. (לידיעתכם, אני לא רואה טלוויזיה או קורא הרבה קומיקס) הרמתי אגרוף (ומסיבה לא ברורה, גם נתנאל ויאיר) ולפני שהרמנו את השני, טסנו למעלה. ‘וואוו!’ חשבתי ‘אני מקווה שיש בטלית הזאת גם יריות.’ הסתכלנו למטה וראינו אנשים מסתערים על הבניינים ברחמילביץ, ובעיקר באזור בניינים 161-149, והסתערו על הבניין שלנו. הפצצנו (במצוות) את האנשים שהופיעו שם פתאום, כי הם הסתערו והתחילו להפציץ בניינים וכמעט פוצצו את הבניין שלנו. הם תקפו בחזרה וכמעט פוצצו אותנו, אלא שאנחנו התחמקנו בזמן. נתנאל הרים את יד שמאל וזוהר משונה התפשט במורד התפילין, ואז נתנאל הוריד את ידו והזוהר נפל על האויבים. הם המשיכו במתקפה וכנראה היו די נחושים, אבל המזל לא שיחק לידיהם עכשיו. יאיר שלף אקדח מצוות, (כנראה רק כדי להתעלות עליי, הרי הוא האח הגדול) והתחיל לירות. פתאום, הופיע על ידינו משהו לבן שנתן לנו ספר: “ההוראות בשבילכם, אדוני” אמר המישהו, ‘הממ…’ חשבתי, ‘ידיד’. אבל יאיר אמר: “ולמה לי לא לירות בך?” והוא אמר: “אמממ… כי אני לצדכם?” “תוכיח!” דרש יאיר. היצור הפגיז את האויב למטה. “זה מספיק?” הוא שאל, “כן” ענה יאיר, “אבל למה המדריך?” “סתם בשביל הקטע” ענה היצור. “ודרך אגב, איזה מצוות אתם מעדיפים לירות?” “בין אדם לחברו” התפרצתי, כדי שיאיר לא יחליט להגיד “בין אדם למקום”. “בסדר” אמר היצור. המשכנו להפציץ, ובעזרת ה’ ניצחנו.
ראש השנה
התברר שכל חג וצום הם תוקפים, ולכן יצאתי לקנות כמה רימונים. הגיע ראש השנה, נכנסתי לבית וחיכיתי לאזעקה. בינתיים אבא אמר: “נתנאל, יאיר ונעם, יש לי משהו להגיד לכם.” “מה?” שאל נתנאל, “יש בית-ספר מיוחד לאנשים כמוכם, אני רוצה שתלמדו בו.” “מה?!” צעקנו כולנו ביחד “עוד בית ספר?! לא מספיק הנוכחי?!” אבא אמר: “זה בית ספר לאנשים כמוכם, הוא שונה.” רצינו למחות, אלא שאז כמה מהם באו ונשמעה האזעקה. (משום מה. זה מוזר שהם באים ובלי רעידת אדמה או טיל או תרגיל יש אזעקה.) התעטפתי בטלית וזרקתי רימונים. רימון אחד פגע באחד מהם, הוא תפס אותו וזרקו עלי. כל חבריו אמרו לו: “אתה נורא מטומטם! זרקת את הרימון כשבטוח שהוא יתפוצץ באוויר, כנעני משוגע אחד!” (כך גילינו שהוא כנעני) ניצלתי את הזמן וזרקתי עוד כמה רימונים. אותו אחד שזרק את הרימון (הכנעני) זרק גם הוא עוד רימונים, עד שחטף רימון בראש, עף חמישה מטרים אחורה והתעלף. שוב ניצלתי את הזמן שבו ניסו לרפא את הפצוע, וזרקתי עוד כמה רימונים. כמעט כולם התעלפו והנותרים עם גופי חבריהם חסרי התנועה ברחו משם כמו עדר צאן הבורח מאריה גדול. (בגלל יאיר, כנראה. הוא היה די מפחיד.) ביום השני של ראש השנה, הבאתי קרן ושופר. כשהם התחילו להתקדם זרקתי רימונים, וכשהם התקרבו עוד יותר – תקעתי באחד מהם את הקרן. כשהם התקרבו יותר מדי תקעתי בשופר וציציתמן (יאיר) ותפילינמן (נתנאל) הגיעו לעזור לי להילחם בהם. הרגנו כמעט את כולם, חוץ מהמשוגע ביותר שהיה להם (שוב הכנעני), שהיה חכם מספיק בשביל לגלות שמאוד כדאי לו לברוח (שאם לא כן – היה עליו למות, ולא סתם אלא בייסורים!).
צום גדליה
בבוקר הלכנו לבית-הספר החדש. כשהגענו, קיבלנו מערכת משונה כזאת, לדוגמה: יום ראשון שעה שישית: “תפוס את התורה”. בכל אופן, למדנו חומש בראשית עם מדרשים, והמורה אמר מדרש משונה: “מלבד 10 דברים שנבראו ערב שבת עם חשכה, נבראו דברים נוספים, כגון: טלית מיוחדת, תפילין מיוחדים, ציצית מיוחדת, מעיל של ספר תורה מיוחד, ועוד. אלה חפציכם המיוחדים.” לאחר מכן למדנו נביא מלכים (מעניין מאוד!), גמרא תענית (פפפפפף… למדתי בכיתה ו’), ואז… תעופה! קצת משונה, אבל בסדר. הלכנו למקום מיוחד שבו הייתה בריכה. מאחורי הבריכה, היה מגרש לחימה. אמרו לנו להתלבש בבגדים המיוחדים שלנו ומתחת ללבוש בגדי-ים. אחרי שעשינו את זה, נוצר תור לתעופה, וכל אחד התחיל סיבוב ראשון. הרבה נכשלו בראשון ובשני, והצליחו בשלישי. לא שאני מתגאה, אני נפלתי גם בשלישי. הגיע תורי, הרמתי אגרוף… ונפלתי אחרי שניה בדיוק באוויר. בפעם השניה, אחרי 2 שניות, ובשלישית – אחרי דקה. רק ברביעית לא נפלתי. ערכו סיבובים שני ושלישי, כשרק בפעם הראשונה בשני לא הצלחתי עד הסוף. אחרי שסיימו את הסבב השלישי, כבר התחיל השיעור הבא, שיעור לחימה. בשיעור, החלפנו בגדים והתחלקנו לשתי קבוצות. אני, יאיר ונתנאל היינו באחת, ועוד כמה איתנו, ובשניה כל השאר. תמיד ניצחנו בזכות יאיר, וזה היה מעצבן, כי יאיר לא הפסיק להתגאות. (יאיר, תפסיק בבקשה. אני כותב.) אחרי זה, (@!*@!*@*! יאיר! די להרביץ!) התחיל שיעור ‘תפוס את התורה’. זה בעצם לא היה שיעור, אלא משחק. המשחק הלך ככה: הקבוצה שלנו התפללה מנחה, ותוך כדי, האויב (הקבוצה השנייה), ניסה לגנוב את ספר התורה 7 פעמים. הוא הצליח בכמה, אבל חטפנו אותם בחזרה, ואחרי הפעם השביעית התחלפו הקבוצות והם ניצחו. אחר-כך חזרנו לכיתה, והמשכנו ללמוד לפי המערכת של יום ראשון, ולמדנו רמב”ם ומשנה. חזרנו מהלימודים והתחלנו להתכונן לקרב. החלטנו לבנות חומות כדי להתגונן וציפינו להתקפה גדולה. אבל לבסוף, כשהייתה אזעקה, האנשים מהקרבות הקודמים התבצרו ב”מגדל גדליה”. “מוזר” חשבתי “למה הם מתבצרים? אההה… הם מתכוננים לקרב” ואכן, זה מה שקרה. ראיתי את הכנעני מרים פצצה ולא הבנתי למה הם לא משאירים אותו במחנה (אולי כדי שלא יחריב אותו). המטומטם הניח את הפצצה (שהייתה די גדולה, אגב) ורץ לחלון עם עוד כמה אנשים, (היו ליד החלון עוד כמה אנשים וכולם היו עם מצנחים.) נראה שהמטומטם היה מספיק חכם כדי לדעת שמאוד כדאי לו לקפוץ משם, כי זה מה שהוא עשה. כמה מהם מתו באוויר מההתפוצצות, והם נשארו 5 מתוך 500 חיילים שהיו להם (495 מתו. למה הם נתנו לכנעני פצצה?). והמנהיג שלהם בנה את המגדל מחדש (הוא כל-כך כעס, שאמר שהבא שייתן למטומטם פצצה לא יקבל מצנח.) והמטומטם וכל השאר עלו למגדל וקרה שוב מה שקרה קודם, אבל עכשיו רק הכנעני צנח. (כי כולם נחשדו בנתינת הפצצה לכנעני, שפוצץ שוב את המגדל כנ”ל) המטומטם היה גם הפעם חכם מספיק כדי לדעת שכדאי לו לברוח ובעזרת כדור מצווה הוספתי לו תאוצה.
לימודים כרגיל ונזר הדמיון
ביום שלישי, התחלנו ללמוד משנה, גמרא, ורמב”ם. ואז שיחקנו ‘תפוס את התורה’. אולי כדאי שאסביר את כללי המשחק:: יש שני מניינים בבית הכנסת, ואזור שמוגדר כמחנה האויב. מותר להתפרץ למחנה האויב, אבל זה לא מומלץ. יש 23 שחקנים בקבוצת המתפללים, ו-27 בקבוצת החוטפים. המתפללים מגינים על ספר התורה והחוטפים מנסים לחטוף ולהשאיר את הס”ת אצלם. יש להם 7 פעמים אם הם לא מצליחים באף אחת, ואם הם לא מצליחים 7 פעמים לא חייב ברציפות, המתפללים מנצחים. בכל אופן אנחנו היינו בקבוצת המתפללים וניצחנו. אחר כך, התחלנו ללמוד תמרוני אווירובטיקה מעל הבריכה. המורה הסביר לנו תמרון אחד, ואנחנו עשינו אותו. ואז למדנו תורה, והלכנו הביתה. בדרך הביתה, מצאנו חפץ משונה למטה. “מה זה?” שאלתי, “אני לא יודע… כלומר, מה הערך במידע הנמסר סתם כך?” ענה לי יאיר (יאיר טוען שהוא יודע הכל.). ירדתי למטה ומצאתי כמין נזר כזה עם שער מפואר ומקושט באבני חן. “בואו ניקח את זה הביתה.” הצעתי. “בסדר.” אמרו נתנאל ויאיר. בבית, ניסינו להניח את הנזר על ראש כל אחד מאתנו, ולא קרה כלום עד שאני חבשתי. (לא שאני מתגאה. אם לא הייתי חובש אותו הייתה נמנעת מאתנו צרה אחת.) כשאני חבשתי, השער התחיל לזהור ויצא ממנו היצור שדמיינתי באותו הרגע: דמוי אנקילוזאורוס בעל פרווה עם זנב קוף שבקצהו עוקץ וקוצים לכל רוחב עמוד השדרה המכונה קוצן עצים מצוי. הקוצן הניף את עוקצו לכיוון יאיר וכמעט הרג אותו, אבל צעקתי לעברו: “זהירות!” והוא זז בזמן, אבל הבלטה התנפצה מארס הקוצן. “זהירות!” חזרתי. “הוא ארסי!” “שמתי לב,” ענה יאיר, והוסיף: “תוריד את הנזר!” הורדתי את הנזר וזרקתי אותו הצידה. שום דבר לא קרה לקוצן, אבל נתנאל פוצץ אותו עם התפילין והוא נעלם. מיד אחרי זה, החלטנו פה אחד שנחביא את הנזר. קברנו אותו הכי עמוק שיכולנו וכיסינו אותו באדמה, אבל יכול להיות שהוא יתגלה מתישהוא.
שבת
רק אז גילינו שגם בשבתות הם תוקפים. לא התכוננו לשום מלחמה. רק לשבת רגילה לגמרי, שלוש סעודות, תפילות, והכל כמו כל שבת. אלא שבשחרית, בפסוקי דזימרה לפני אשרי ופרקי הללוי-ה, הם הגיעו. נתנאל ואני לא היינו מוכנים לקרב, אבל יאיר בטעות הביא את הציצית. אני הצלחתי בעזרת יאיר להביא את הטלית (זו הפעם הראשונה בערך שאני מודה ליאיר) אבל נתנאל נלקח בשבי. התפילין היו איתנו והלכנו להציל את נתנאל. יאיר בא להציל את נתנאל פנים אל פנים. הוא הסתער עליהם עם זוג פמוטים שלופים וירה אש על כולם. הם חמקו והסתערו עליו בזמן שאני שחררתי את נתנאל ונתתי לו את התפילין. יופי של תוכנית שלי, נכון? אופס, שכחתי להזכיר שאני יאיר והיורה מפמוטים היה נעם. זה שוב נעם. התחלנו להלחם רק כשהם הסתערו. מה לעשות, היתה אז שבת. המלחמה הייתה קשה, ורק בעזרת ה’ הצלחנו לצאת מזה חיים ולא מתים.
יום כיפור
מלחמת יום כיפור השניה כמעט החלה, ולפני כן כדאי להגיד, שעכשיו ראיתי כלב כנעני אמיתי. החלטתי לקחת קיטלים ולמכור אותם. הלכתי לכיוון מקום המלחמה והתחבאתי בתוך קיטל ענק ואז הכנעני שלנו, ששמו הוא, אגב, נמרוד, החליט שצריך לקנות קיטל. במזל ביש, הוא לקח את הקיטל שאני הייתי בו כי הוא היה לגמרי במקרה במידה שלו, ואז שמתי לב שיש לו כלב כנעני. זינקתי מהחולצה, והחטפתי לנמרוד מכות כאלו, עד שהסבא שלו ראה כוכבים והתרחקתי משם. נמרוד זרק עלי עוף והכלב טס אלי (הוא בטח הרעיב אותו). זרקתי לנמרוד את העוף בחזרה (כי זה היה צום) והכלב טס אל בעליו ונשך אותו, והתכונן לנשוך שוב, אבל נמרוד זרק את העוף למפקד (הוא בא תוך כדי) שאמר: “אתה מצפה שאני אוכל את זה?” ובא לעשות נגיסה וחטף נשיכה מהכלב שעשה המון צרות בקרב הזה. הם דנו במשהו, וזרקתי פצצת צום, לכן הם התנפצו לאלפי רסיסים. נחשו מי יצא מההריסות? הידיד שלנו מההתחלה. הוא אמר שלא הסכימו לנמרוד להביא יותר כלבים. (ואפשר להבין אותם. גם לי נמאס מהכלב הזה.)
סוכות
ביום שלפני ערב סוכות, היה לנו שיעור לחימה. באותו היום, חיכינו באולם הלחימה ושוחחנו עם חברים, אבל המורה עדיין לא הגיע. בסופו של דבר, יאיר (כן, אתה!) איבד את הסבלנות ואמר: “בואו נתחיל!” וכולם, כמו נשמעים לפקודת יאיר, התחילו להתכתש. פתאום! הגיע ילד לבוש בבגדי קוישיקלעך, עם טבעת לולב על אמתו הימנית, ואיתו הגיעו עכבישים משונים שנראה שעשויים מארבעת המינים, והוא אמר בביישנות: “שלום! אני התלמיד החדש, לולבמן, ואני חזק יותר בסוכות.” המורה הזכיר תלמיד חדש, ולכן לא הופתענו שהילד הגיע. מיד אחריו, הגיע המורה, עטוף בקורי עכביש מלולבים, והתלמיד שאל: “אתם מכירים את הנבל הזה?” “כן!” צעקו התלמידים בכעס.”זה המורה ללחימה!” “ואני עוד תהיתי למה הוא מאחר, ודרך אגב, למה אתה איחרת?” שאל אחד מעטלפי התורה. לולבמן החוויר. “לא ידעתי שאני מאחר! חשבתי שזה סתם נבל שרוצה לבייש אותי בפומבי! לא חשבתי שמורה מחוץ לכיתה ירצה לי על איחור כשאני בטוח שאני לא מאחר!” כולם נאנקו. “תוכיח שאתה לא נבל!” דרש יאיר. “תוכיח שאתה באמת חזק יותר בסוכות!” “בשמחה!” ענה לולבמן, ועטף את העטלף תורה ההוא ששאל אותו למה הוא איחר בקורי עכביש מלולב. כולם הסתכלו על הפלא, ואז המורה צעק מבין קורי העכביש: “היי!!! אני עדיין כאן!” “אופס.” מלמל לולבמן ושחרר את המורה. למדנו לחימה והמשכנו ללמוד עד 13:30 וחזרנו הביתה. בבית, פתחתי את ההוראות שקיבלנו מהידיד ההוא שלנו, וקראתי. בהוראות היה כתוב, איך מכינים רובה מארבעת המינים, ואיך בונים סוכה על גלגלים. “אבא,” שאלתי, “איפה הסוכה?” “במרפסת.” ענה אבא. לקחתי את הסוכה וחיברתי אותה לגלגלים, וגם הכנתי את הרובה, הקשת והחרב, ונכנסתי לסוכה. כשהגיע סוכות, הסעתי את הסוכה והם הגיעו, שלפתי את הרובה והרגתי הרבה מהם עד שנגמרו הכדורים. נתתי את הרובה ל”טעינה של טליתמן ה119” ובינתיים ציציתמן ותפילינמן נלחמו. שלפתי את הקשת ויריתי חיצי הדסים, וכל אחד שפגע בו חץ כזה השתגע וחזר למחנה שלו ועד שאבא (בטח ניחשתם שהוא הטוען) סיים לטעון, לא היה אף אחד בשדה הקרב פשוטו כמשמעו! (חוץ מאיזה אחד שחזר, ובקש בשגעון שארה בו חץ ערבה אז יריתי בו והוא הלך ואומרים שהוא קיבל שכר על זה בעולם הבא.) בשאר הימים, הכל היה בסדר עד הושענא רבה. היינו באמצע ההושענות, (הארוכות במיוחד היום…) והמפציצים האלה תקפו. זה היה באזור זמן חבטת הערבות, אז הרמתי את הערבות, התעטפתי בטלית, וכשהגיע זמן החבטות, חבטתי בהם 5 פעמים ועמדתי ללכת, עד שיאיר הזכיר לי שחובטים על הרצפה 5 פעמים, אז המשכתי לחבוט בהם. (ושמתי לב שנמרוד לא הביא את הכלב, אז היה לי חדש שהוא מקשיב למפקד.)
מעלית הזמן (סיפור מאחד)
יום אחד, בי”ז בחשוון, חודש אחרי הקרב בסוכות, שוטטתי באזור שהופצץ בהתחלה, וגיליתי מעלית עם חתיכת קיר שיש עליה את כפתורי החיצים מעלה ומטה שעומדת באמצע הרחוב בחוסר מטרה. החלטתי לנסות ללחוץ, ולחצתי על הכפתור מטה, כי הכי הגיוני ששם יהיה משהו יותר מלמעלה, והתוצאה הייתה שהדלת נפתחה. נכנסתי למעלית והסתכלתי על 10 ספרות מסודרות: 0,1,2,3,4,5,6,7,8,9. ובנוסף מקש שנראה כמו “אנטר”. הקלדתי סדר של ספרות שהתחיל ב-1 ולחצתי על ה”אנטר”. התוצאה הסופית הייתה שהמעלית ירדה. בלוח האלקטרוני שעליו כתובות בד”כ הקומות, היה שלט עם מילים מתחלפות שהצלחתי לקרוא כמה מהן: ראשונים, גאונים, אמוראים, תנאים, בית שני, גלות בבל, ביהמ”ק הראשון, שלמה המלך, דוד המלך, שאול המלך, יהושוע, יציאת מצריים, גלות מצריים, יעקב, יצחק, אברהם, נמרוד, המבול. במבול המעלית עצרה, הדלת נפתחה, ויצאתי למבול אמיתי שכמעט הרג אותי. מצאתי את עצמי על סיפון ספינה ומולי היה תא רחב, מספיק למגורים. איש אחד יצא החוצה מהתא ושאל: “מי אתה?! מה אתה עושה כאן?!” עניתי: “שלום גם לך! אני נעם והגעתי לכאן דרך המעלית הזאת.” “נעם? כמו נעמה? ומה זה מעלילת?” עניתי לו: “לדודה שלי קוראים נעמה. וזה מה-עה-לי-ת, לא מעלילת.” “פשוט… תסביר הכל בפנים. בסדר?” אמר האיש, מבולבל. “כן.” עניתי ונכנסתי איתו פנימה. בפנים, היה ערוך שולחן ואבן חן גדולה האירה מלמעלה וחלון קטן האיר גם, כי היה קצת אור שמש בחוץ. ליד השולחן הסבו 7 אנשים, והיו שם 8 מיטות. בסה”כ היו מיטות לכולם, והן היו מסודרות שתים-שתים, אחת ליד השנייה. כמעט כולם קמו, (כמעט חצי מהמסובים, וכל הקמים היו בנים והיו שם 3 בנים ו-4 בנות.) “שלום, אבא!” אמרו הבנים, “מי זה?” “זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת” ענה האב והוסיף: “דבר.” בגלל שהוא לא ידע מה זה מעלית, התחלתי להסביר על הטכנולוגיה, ומשם עברתי לכל הדברים שהיו קשורים למלחמותיי באנשים הזרים, עד למעלית המשונה. “באמת?” שאל האיש בעניין. “ואנחנו הם: אני, נוח בן ה-600, נעמה, אשתי, שלושת בני שם חם ויפת, ונשותיהם עם כל בעלי החיים חוץ מהלטאות המפחידות שלא הגיעו.” רק ברגע הזה התחלתי להבין מה זה אומר. “אתה הנוח המפורסם? זה שבנה תיבה כדי לשרוד במבול?” “איך מפורסם לאחר מות כל חי חוץ ממשפחתי הקרובה אני לא בדיוק מבין, אבל כנראה שכן.” אמר נוח. “אתה עומד להיות מפורסם בין צאצאיך, ואני אחד מהם! אני לא מאמין! חזרתי אחורה בזמן!” אמרתי. “באמת?” אמר נוח, “זה לא הגיוני! אבל אני מניח שלמי שמעופף באמצעות טלית זה רגיל. טוב אני אלווה אותך לבחוץ.” נוח ליווה אותי למעלית. לחצתי על החץ למעלה, אמרתי: “להתראות!” ונכנסתי בחזרה פנימה. לחצתי על המקשים 5,7,7,4, ומצאתי את עצמי בבית. “מאיפה המעלית הזאת הופיעה, נעם?” זה היה יאיר, שהתאמן מאחורי הבית, שם הופעתי. חייכתי ואמרתי: “בדיוק כמו שאתה עף: קסם.”
חנוכה
זה היה בנר ראשון של חנוכה. כששיחקנו ‘תפוס את התורה’, הופיע תלמיד חדש שקרא לעצמו “שממן”. הוא טען שהוא חזק יותר בחנוכה, והוכיח זאת באמצעות טבעת אש שיצר מסביב לארון הקודש, ותקע את עטלפי התורה בפנים. צעקנו עליו לכבות את האש, והוא נבהל וכיבה אותה מיד. לולבמן הזכיר שגם הוא יותר חזק בסוכות, והחלטנו לעבור ללחימה. לאחר הלימודים, הלכנו הביתה להדלקת נר ראשון. באותו הזמן, האויבים באו בלי אזעקה. התעטפתי בטלית והסתערתי. שממן הופיע וחסם אותם מ-3 צדדים כשאנחנו בצד הרביעי, ואז איש העברות הופיע. כאן זה כבר התחיל להיות מפחיד. נתנאל אמר: “תחפו עליי”, ויאיר שלח אותי לקרוא לשר צבאות ה’. הוא הגיע וזימן אלפי חיילים, בזמן שאנחנו נלחמנו באיש העברות. איש העברות, רק שתדעו, הוא מפקד האויבים, אז זה לא כ”כ קל לנצחו. ירינו עליו מצוות, אבל לא נראה שזה עשה לו משהו. הוא תקף באמצעות עברות, ולנו זה מאוד הזיק, ואני פשוט נפלתי והתעלפתי לשעה. בזמן שהתעלפתי, יאיר הרים חנוכיה “אקראית”, לחץ על כפתור ובום!!! להבות ענקיות יצאו והבעירו את השמן של שממן שלא נדלק. לאחר מכן, קמתי ועפתי לעזרה. יאיר היה מותש, ובזכותי הספיק לנוח קצת. נתנאל גמר לטעון והחטיף לו, אבל זה רק החליש את איש העברות, והקרב נגמר רק בליל שמיני של חנוכה.
ט”ו בשבט
החלטתי לכבד את ט”ו בשבט בפירות. קטפתי 1,000,000 פרות מסוגים שונים והתכוננתי לקרב. הגיעה האזעקה, הייתי מוכן לקרב. כשהם הגיעו, זרקתי עליהם תפוזים, אתרוגים, (כואב מאוד) אשכוליות וכדומה (פירות מיץ שזו עונתם). נמרוד קיבל כל סוג של פרי שאפשר, אפילו אשכולית. נוצר שם ים של מיצים, ונמרוד שתה את הכל והקיא קצת וברח לשירותים ל-720 שעות (חודש שלם), ולרוע מזלי, נאלצתי לנקות את הרחוב שבו היה הקרב, והוא היה מלוכלך מאוד, אבל ניקיתי אותו, כי אבא אמר לי שכמו שמסדרים אחרי שמשחקים, ככה מנקים אחרי שנלחמים. (אווווף!)
פורים
עכשיו גיליתי נגד מי אני נלחם. החלטתי לכבוד פורים להתחפש ולרגל, אז וזה מה ששמעתי: “הוא חזק, צריך ללכת עליו בתחכומים.” אמר מפקדם, הצטמררתי (כי אני לא חכם. סתום, יאיר. לא היית אמור להסכים איתי,!@!@* אאוץ’, יאיר הרביץ לי) והלכתי לשירותים להקיא. ראיתי שם ציורים של אגג מלך עמלק, עשיו, אליפז, המן (ימ”ש) וכד’, ואז הבנתי שהם עמלקים. כשהתחילה המלחמה הכעס בער בי כמו אש. כל כך כעסתי עד שבקרב הזה לא פספסתי בכלל! (נס גלוי! ברצינות!) זרקתי מגילת אסתר אחת, ובדמוקפין הם קיבלו פרות רעילים וכמה (אפילו נמרוד) אכלו! (מטומטמים!) נמרוד הלך לשירותים ל-24 שעות והשאר מתו. נשארו 9,000 מתוך 10,000 איש, וכו-ו-ולם נטפלו לעניים ומתו ממטבעות מורעלים חוץ מנמרוד.
פסח
החלטתי לירות מצות ברובה דיסקיות לכבוד פסח, אז קניתי רובה דסקיות. הגיע ליל הסדר וסידרתי את המצות ברובה. לפני ליל הסדר נשמעה אזעקה (אוף, לא אכלתי כלום), והעמלקים הגיעו. יריתי את כל המצות, שלפתי את רובה המצוות ונסוגתי לעיר העתיקה. יריתי 5,000,000 כדורים ונסוגתי לאילת. הגעתי לאילת בשביעי של פסח ושמתי לב שהתיק של נמרוד זז. ‘שוב כלב.’ חשבתי ‘חשבתי שהוא מקשיב למה שהמפקד אומר לו’. אבל הייתי באמצע תפילת שחרית ושרתי שירת הים, אז סילקתי את המחשבה הזאת מהמוח כולם באו וניסו לשחות (אף אחד לא לימד אותם) וטבעו חוץ מנמרוד והמנהיג, שטבע ברגע מנשיכה. ונחשו על מה היה נמרוד? על כלב ששחה אל החוף. והבנתי שהוא, כמובן לא יודע לשחות.
יום העצמאות
החלטתי שלכבוד חג העצמאות (כן, חג) לירות צבעים מדגל ישראל. הגיע יום חג העצמאות, וכשהעמלקים הגיעו יריתי מהדגל טיל כחול מלמטה ולבן מלמעלה והוא היה מאוד מוסווה, כך שבקושי ראו אותו. נמרוד פוצץ כמה טילים ולמזלו הרב רק עף. העמלקים וחבריהם החליטו שכדאי לברוח וברחו כמו שפנים.
ל”ג בעומר
החלטתי שלכבוד ל”ג בעומר המדורה תהיה שדה הקרב. הגיע ל”ג בעומר, והיתה אזעקה, אז פוצצתי כמה ויאיר ונתנאל איגפו אותם בתפוחי אדמה לוהטים וכל השאר נשרפו במדורה, נמרוד נכנס להציל כמה, ויצא בלי אף אחד אבל המון כוויות והלך משם, ואחריו בא המנהיג, צועק ומקלל בלי סוף.
יום ירושלים
העמלקים קבעו “פגישה דיפלומטית” בירושלים. (מובן שלא האמנתי לזה לרגע) הכנתי הכל לטיול. הגעתי לירושלים. ‘קרב?’ חשבתי, ‘כאן?’ הדבר הזה לא היה נשמע לי. הפעם, ללא הודעה מוקדמת, העמלקים הגיעו. אל תבטחו במערכת אזעקה של העיר העתיקה, היא מצלצלת מאוחר מדי. הייתי מוכן רק לזה, כך שכולם חטפו בעיסלטות חזקות וברחו כמו שפנים, חוץ מנמרוד, שמלמל משהו והלך לשירותים ל-190 שעות.
שבועות
החלטתי לכבוד שבועות להכין רובה מחיטה, אז הכנתי רובה מחיטה. “ויהי בחצי הלילה” ואני למדתי תורה בלילה, בחג הזה, משום מה, לא היתה אזעקה. אבל בבוקר, בתפילת שחרית התחיל תפוס את התורה. התחלנו לרדוף אחריהם וכמעט הגענו למחנה האויב, אלא שאז יריתי 50 כדורי גרעין חיטה, ונמרוד ניסה להטיל עליי את מימיו, (כדי שהס”ת יישארו אצלם, כנראה), אבל כל כדורי הגרעיני חיטה מהמטח הראשון פגעו בו. ואז החזרנו את הס”ת בכוח והם ברחו כמו שפנים. (משום מה, נמרוד לא היה איתם. אולי כי הוא הלך להטיל את מימיו בשירותים. סתם הערה צדדית).
י”ז בתמוז
החלטתי שלי”ז בתמוז אתחפש לרומאי, אז זה מה שעשיתי. וזרקתי כידונים שרופים מלאים בחומר נפץ. יאיר ונתנאל באו גם, והעמלקים תקפו רק אותם! הם לא קלטו שהתחפשתי… עד שתקפתי אותם והם שבו אותי. בשבי, פגשתי כמה חיילים אישית, וזה לא היה נעים. לא עינו אותי כדי להוציא ממני מידע, אלא כדי שאני אסבול. (לא, יאיר, זה לא טעם טוב, זה הנאה מסבל! שחיתות!) הם תקעו אותי בכלי העינויים האהוב ביותר על יאיר: “בתולת הברזל”. התייאשתי לגמרי, כי יאיר לא בדיוק ישמח לחלץ אותי, אבל יאיר בכל זאת בא. שלום, כותב נתנאל. יאיר ביקש ממני לעזור לו לשחרר את נעם מתוך הכרח שלא נבוא לאבא רק בשניים, ומה נאמר כשישאלנו: “איה נעם אחיכם?” אז התחפשתי ליאיר ותקפתי אותם ישירות. הם עוד לא קלטו את הטריק מהשבי שלי. התקפתי אותם באור והם ברחו ותקפו אותי בחזרה. בינתיים יאיר שחרר את נעם והבסנו אותם.
ט’ באב
החלטתי להלחם בהר הבית, אז הלכתי לירושלים. כשהגענו, הלכנו להתפלל בחורבה. בקושי היה מניין, אז בגלל שאני השלמתי קראו לי להיות חזן. כשנגמרה התפילה, טבלנו במקווה ועלינו להר. חצי שעה אחרי זה, נשמעה האזעקה, ומיד התעטפתי בטלית ויאיר לבש את הציצית ונתנאל הניח את התפילין. העמלקים הגיעו, אבל אז אני התחלתי להפציץ אותם וגם יאיר ונתנאל. נמרוד רצה להביא את הכלב שלו, אבל הכלב נפל ומת בדרך, והבנו שזה בגלל קדושת הר הבית. נמרוד בכה מולנו על זה והאשים אותנו במותו, ואנחנו ענינו לו שהר הבית הוא מקום קדוש, אבל הוא טען מולנו שבית המקדש הוא שום דבר מיוחד והיינו צריכים להבין את זה אחרי שהוא חרב פעמיים. בזמן הקרב, קראנו קינות על מקדשנו כי חרב. הערבים התעצבנו עלינו אז ברחנו מהם והם תקפו את העמלקים, שהיו בטוחים שאלו יהודים בתחפושת. הם נורא מטומטמים, ובגלל חוסר שכלם, הם לא קלטו שאחת האבנים הייתה פצצת צום, שנחלשה מעצם היותה בידי מי שלא צם ביום הזה, ולכן אין עדיין בית מקדש, אבל הלוואי שיבנה במהרה בימינו אמן, ולכן המלחמה הייתה קלה.
אלול – חודש הרחמים והסליחות
בחודש אלול המלחמה הייתה מאוד קשה, כי היא הייתה חודש שלם. כלי הנשק היו רגילים, ולא היה שום דבר מיוחד, חוץ מזה שמרוב עייפות נרדמנו והם תקפו. כשהתעוררנו הייתה לי צלקת גדולה בראש וגם אחת בחזה, ואצלי שתיהן נראו כאילו נחתכו בהיסוס, ולא בביטחון גמור, וכך גם לנתנאל ויאיר, חוץ מזה שאצלם הצלקות היו אכזריות יותר, ולא מהוססות. עשינו פעלולי אוירובטיקה וחמקנו מאיש העברות, שתקף אותנו באויר. איבדנו הרבה עטלפי תורה ולא החשבנו את זה כניצחון. איבדנו יותר מדי לוחמים, ולא ניצחנו כל-כך עד שבא שר צבאות ה’ ועזר לנו והוציא כמה לוחמי מצווה. חוששני שגם בשנה הבאה נותקף, אבל עד אז נסתדר. על השבתות לא סיפרתי עד עכשיו חוץ מאחת, אבל רק בעוד אחת נלחמנו ואולי אספר עליה בהמשך. בכל אופן, שר צבאות ה’ דוחק בי לגמור כדי שהוא יוכל לכתוב את סיפורו, אז בואו נחתום בפסוק האחד לפני האחרון בקהלת:”סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.”
