“אמא, מתי כבר מגיעים?” נדנד אורי לאמא. “אנחנו כבר לא רחוקים.” ענתה אמא. אורי כל כך מתרגש לקראת הביקור הראשון בחייו בכותל המערבי. כעבור 5 דקות הגיעה כל המשפחה לכותל המערבי. כולם רצו אל האבנים והניחו את הפתקים שם. אך בפתקו של אורי קרה משהו קסום, ממש באותו רגע אורי ראה במקום רצפה חלקה שעליה הוא עומד, הוא ראה שהוא עומד על אדמה. ‘איפה אני?’ שאל אורי את עצמו. פתאום אורי הרגיש כי מישהו מחזיק אותו ביד ומוביל אותו לאנשהו. “סליחה,” שאל אורי את האיש. “אולי תוכל לומר לי מי אתה ואיפה אני?” ” או זה סיפור ארוך…” ענה האיש והתחיל לספר:” אני שרגא. עליתי מפולין לפני שלושים שנה והגעתי לארץ. חיפשתי לעצמי עבודה ולא מצאתי. עד שהגיע בן דודי והציע לי לעבוד בחקלאות סמוך לכותל המערבי. כל כך שמחתי, לעבוד ליד מקום קדוש כל כך אני ארצה. אפילו שהיום זהו אזור של ערבים…” “רגע, רגע, רגע,” קטע אותו אורי. “הכותל לא בידי הערבים כיום, הוא אזור שלנו, היהודים.” “תפסיק לדבר שטויות ותן לי להמשיך לספר,” אמר לו שרגא והמשיך לספר:”… אחרי שנתיים של עבודה בא מנהל הקיבוץ ואמר לי:” שרגא, עליך לעזוב. עוד מעט תיהיה מלחמה ואנו לא רוצים שישארו חקלאים בקיבוץ.” כל השמחה שלי פרחה באוויר, עד שהתרגלתי לעבוד ליד מקום קדוש. עכשיו אני אבלה את ימי בגלות הזו.” סיים שרגא את הסיפור. “וואי!” אמר אורי. “אז ממש היה קשה לך לעבור מקום.” נכון,” אמר שרגא. “ולכן אני מחכה בקוצר רוח שהמלחמה הזאת כבר תתחיל.” כששרגא סיים את המשפט הזה, אורי שם לב שבמקום ששרגא ייתן לו יד, הוא מחזיק יד לחייל שצועק: “מחר, ב 5 ביוני המלחמה תחל מול סוריה, לבנון, מצריים, וירדן! כל החיילים להכין את הנשקים!” ‘ואיפה אני עכשיו?!’ שאל אורי את עצמו. ‘אולי חזרתי שוב בזמן?’
כמה דקות לאחר מכן אמר החייל לאורי:” תקשיב חביבי, בוא תישן אצלנו באוהב ומחר נחביא אותך בבית שלי.” “תודה,” אמר אורי. “לילה טוב!”
למחרת בבוקר בשעה 5:35 לקח החייל את אורי לביתו והתחבא שם. כעבור שעה אורי הסתכל בחלון וראה את החייל שהחביא אותו בביתו הורג מצרים וסורים. “זה חייל למופת.” אמר אורי. ומה חשבתם שאורי יישאר בבית כל כך הרבה זמן?! לא! יומיים לאחר מכן החייל לקח אותו לבית מלון שהיה בסביבה ושם אורי גר במשך 4 ימים. כשהסתיימה המלחמה אורי יצא מבית המלון ושמע את מוטה גור צועק: “הר הבית בידינו! הר הבית בידינו!”
אורי גם שמע את תקיעות השופר החזקות של הרב הראשי לצה”ל. ‘חבל ששרגא לא פה.’ חשב אורי לעצמו. ‘ הוא ממש היה שמח אילו היה רואה זאת.’ באותו רגע ממש אורי שוב מצא את עצמו בכותל, אבל הפעם עם רצפה משופצת בדיוק כמו שיש בימינו. “איפה היית כל הזמן הזה?” שאלה אמא את אורי. “לא משנה.” ענה אורי כשסודו שמור לו עמוק בפנים, בתוך הלב…
סיפורים מאת נעם, אפרת ומיכל קליין ואהוד גרשוני