כדור אש עף לו באוויר ופגע בילד שעמד שם. “ה’ ישמור, זה טרול אש.” אמר הילד. בזכות האבולוציה האש לא הרגה אותו, אבל הוא נפצע קלות. אם אתם מעוניינים לדעת מהו טרול אש, זו מוטציה של קוף, מהיחדים ששרדו. ניצנוץ של לבן הבהיק על מצחו. הקרח נטמע שם, אבל שלא מרצונו. כשנולד, נפל עליו פתית שלג תועה ונטמע בראשו, ומאז יש לו יכולות משונות, אבל הן לא כוללות חסינות כללית לטרולי – אש מעצבנים, IgnisMonkeyus בלשון מדעית. הילד התרומם. “כולם בסדר?” שאל. “האיי האיי אייספאייר סור!” קרא ילד אחר. הילד גילגל עיניים. “ובעברית, באעשר?” אמר אייספאייר. “הכל בסדר ברוך ה’, קארשח.” ענה באעשר. “ברוך ה’,” אמר קארשח, “בואו נמשיך.” הטרול חשף את עצמו. אם כבר מדברים על זה, טרולים חכמים יותר מקופים רגילים. הם יודעים כמה מילים, ולפי הצורה בה הם חילקו משפט, יכולת לדעת למה הם התכוונו. הטרול הציץ בהם ואמר:”ל – מות ה – אמו – ת מ – לוות א – מוו – ת מת – ים?” קארשח ניסה לפענח. “אמרת, למהאתמלאמתמים?” הוא שאל. “אני חושב שהוא אמר ‘למה אתם לא מת מים'” אמר באעשר. קארשח גילגל את עיניו. “וזה נשמע לך הגיוני?” ילד אחר אמר:”לי נראה שהוא אמר ‘למה אתם לא מתים'” “ומה עם המ”ם?” קפצו עליו קארשח ובאעשר. “לפעמים יש אותיות מיותרות.” ענה הילד. “טוב… זה יותר טוב ממה שבאעשר אמר.” אמר קארשח. הטרול זרק עוד כדור. נראה שנמאס לו מההתדיינות על מה הוא התכוון לומר. “התכופפו!” צעק קארשח. הצעקה הייתה במקום, כי אם הם לא היו מתכופפים, הכדור היה מעיף את כולם ישר אל הדרקון מחמד של הטרול, שישב מאחורי החבורה. “אנחנו מוקפים!” אמר באעשר את המובן מאליו. לדרקון אמנם לא היו כנפיים, אבל הוא נשף אש מצויין. “טוב, חבר’ה, נצטרך לשתף פעולה.” אמר קארשח בקול רועד. אבל הוא אמר זאת הפעם בזמן הלא – נכון: חץ ננעץ בגבו של הטרול והוא קרס. מאחורי הטרול עמד איש עם קשת שזה עתה ירתה. “אתה זומנת על ידי המועצה.” אמר. לא היה ברור ממש למי הוא אמר את זה, אז אך טבעי שהוא פנה למוכשר ביניהם. באעשר, שהיה המוכשר בחבורה התחיל ללכת אליו, אבל האיש אמר בגסות:”דיברתי אל הילד ההוא שם.” הוא אמר, מהנהן לעבר קארשח, שהופתע מכך. “למה שהמועצה תזמן אותי?” שאל, “גם לי אין מושג,” אמר האיש עם הקשת. “אבל לא הייתי ממליץ לך להתעלם מזה, אלא אם כן יש לך משאלת מוות.”
עידן האש-פרולוג
פתית שלג תועה נפל על פני כדור הארץ ונמס מיד. זה לא ממש מקום מסביר פנים לקרח, עד שהקב”ה הביא ענני אש, (fraxinusnubem בשפה המדעית,) למקום המשונה הזה. פה ושם הגיח אמנם פתית שלג או טיפת גשם תועה, אבל לא בדרך כלל. מישהו עטוי ברדס לבן, שלא השתלב במיוחד בסביבה האדומה, הביט בפתית בעניין. הוא רצה חיים אחרים, וסודם היה טמון עמוק בפתית הזה. אם הסוד הוא בפתית המסויים הזה – הוא לא ידע, אבל זה ייתכן. הוא נכנס חזרה לבית שהיה סמוך לשם. היו לו תוכניות, והוא לא רצה שיהרסו לו אותן. אבל במקום מסויים, בני אדם רצו לעצור אותן לפני שידעו מי מנסה לעשות זאת…
עידן האש-הקדמה
פעם, איש לא חשב שתקופה כזאת תגיע. בעקבות התחממות כדור הארץ, אש התחילה לבעור במקומות שונים ויצרה חום אדיר, וכל זה בשל אפקט החממה. אלפי שנים עברו מאז האירוע, אבל כולנו שמענו עליו וחיים בהשפעתו. מה שקרה הוא, שיום אחד, מרוב חום, ניצתה אש, ובגלל האטמוספירה החוסמת ואפקט החממה שחימם את כדור הארץ עד לקצה גבול היכולת, הוצתו עוד המון מדורות, אבל בזכות ד”ר פאיירפרוף שמצא חומר עמיד לאש, שרד המין האנושי את השרפה האיומה. בזכות האבולוציה, הפכנו עמידים לאש. כל חיי הם כיום באש… ואני נלחם – לא תאמינו – במישהו שרוצה להחזיר את המצב לקדמותו, ובמפלצות המעבדה שלו.
שבטי הגובלינים
הגובלינים הם יצורים מעניינים: כולם מחולקים לשבטים שונים אצלם. השבטים הם בעיקר על שם בניהם של גובלין וגובלינית, אבל ישנם נוספים. הנה רשימה:
בניהם של גובלין וגובלינית:
פרשגובלין
חומרגובלין
חכמגובלין
רופאגובלין
מדעגובלין
שליחגובלין
פוליטיגובלין
אופטיגובלין
שכפלגובלין
יוצרגובלין
אנרגובלין
קשתגובלין
חיגובלין
חקלאגובלין
שמעגובלין
ריחגובלין
מששגובלין
מהירגובלין
ממציאגובלין
שרטטגובלין
כשפגובלין
שבטים נוספים:
מימגובלין
אווירגובלין
אשגובלין
אדמגובלין
אלקטרגובלין
משמשבת
שלום. שמי הוא אביאל, ואני בן 13. לא נראה לי שאתם מכירים אותי, גם אם אתם מכירים אביאל שווארץ (זה שם משפחתי,) אחד שמתאים לתאורי בסיפור*. לא תאמינו איזו שבת עברה עליי. דבר ראשון, כדי שתבינו את העניין, הייתי לבד בבית. אחי הבכור הלך לאיזו פעולה או שבת ישיבה, אחי השני הלך גם הוא לשבת ישיבה, ושתי אחיותיי הקטנות הלכו לסבא וסבתא. גם אני רציתי לבוא איתן, אבל לא היה אצל סבא וסבתא מקום, אז נשארתי בבית. לא שזאת כל משפחתי, יש לי גם אח קטן שהיה בן 5 באותו השבוע, אבל הוא קטן מדי. הוריי הציעו לי להזמין או ללכת לחבר, אבל לא במיוחד רציתי. באותה שבת, חזרתי הביתה מוקדם כדי לעשות קידוש לעצמי, לכן ברגע שקרה מה שקרה, הייתי לבד בבית. אחי הקטן לא היה בבית כי אמא לקחה אותו לבית הכנסת ללוות את אבא. לאחר שסיימתי לקדש, שמעתי רשרוש מהחדר. אפילו שזה היה אמצע היום, הרשרוש נשמע מאיים כאילו מומיה נמצאת בארון. תכננתי לקחת מערוך, אבל בגלל שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, הסתדרתי עם ספר. נגשתי לארון, וחכיתי. אחרי כ-5 דקות של שקט, החלטתי לפתוח את הארון, שם, על אחד הקולבים, ראיתי משהו שבהחלט לא שמנו שם בכניסת השבת: חליפה קטנה, עם כובע מעליה, ועל שניהם תפורה שי”ן של תפילין** זהובה. סתם כדי למדוד, הוצאתי את החליפה והכובע ולבשתי אותם. ברגע שלבשתי אותם, הבגדים שלי השתנו, ועל חולצה לבנה היתה מצויירת חלה ללא שומשום ועליה, שוב, שי”ן של תפילין זהובה, ונעליים שחורות, ושוב, עם שי”ן של תפילין זהובה. כמה שניות לאחר מכן, שמעתי פיצוצים מבחוץ, ורצתי לראות מה קרה. מה שקרה היה, שבחוץ אנשים טבחו יהודים בעצם היום הקדוש הזה! בלי לשים לב, קיפלתי את בהונות רגליי ולחצת על כפתור פנימי שהפעיל להבות שהעיפו אותי למעלה. כשעליתי מעל לרחוב, האנשים הגוים למראה צעקו בבהלה:”הצילו! זה משמשבת!” (כדי להוסיף ניקוד אכתוב איך זה נשמע באנגלית:!mishmashabat…) אפילו שזה היה חילול שבת, בגלל הסכנת נפשות שלפתי שוט עירוב והצלפתי בהם. תפסתי אחד והשוט לא הרפה, עד שהאיש הושלך על חבריו. אחרי שכבר הבסתי את רובם, נעמד מולי אדם בגובה 2 מטרים, ותלש לי את השוט מהיד. “טיייט שכמוך!” הוא צחק (ה-טיייט מסמל קללה). “באמת חשבת שתנצח אותנו עם שוט עלוב אחד? נהרוג אותך כמו שהרגנו את כולם!” ברגע ששמעתי זאת, נרתעתי ודרכתי בטעות על שלד והרגשתי כאב ברגל. “אייייייי!” צוחתי ונפלתי לאחור. הוא צחק “ואתה עוד חושב לנצח אותנו?” הוא שאל. הסתכלתי מסביב בבהלה תוך כדי נסיגה וראיתי את העצם עליה דרכתי. על העצם היה חרוט: נוצר כדי לשחזר את (פלוני) לתחיית המתים, וכנשק לשומר היחיד במשמשבת. הרמתי את העצם, והנפתי אותה עליו. הוא צחק שוב. “מה נראה לך?” הוא שאל בלעג. “שעצם קטנה תעצור אותי?” הוא הניף את חרבו ואני – את העצם, ופגעתי לו בין הרגליים. “אאוווווווווו!!!” הוא צווח, ועף משם עם שאריות חילו, מקלל. “עוד אהרוג אותך על זה!!!” ירדתי למטה והחזרתי את החליפה לקולב, הבגדים שלי חזרו להיות רגילים, וכשסגרתי את הארון שמעתי רשרוש ולאחר שפתחתיו שנית לא היו שם החליפה והכובע. לאחר מכן, בא אבי עם דודתי ובני דודיי. שאלתי אותו איפה הדוד ושאר בני הדודים והוא ענה לי שהם הלכו להביא שניצלים. לאחר השבת, שמעתי רשרוש בארון ופתחתיו בשלישית. החליפה הייתה שם ואיתה מכתב. במכתב היה כתוב בלשון הזו:”שלום, אביאל. כן, אני יודע את שמך. אל תהיה כה מופתע. אני הייתי משמשבת בזמנו, ועכשיו הגיע תורך. כאשר חקרתי, גיליתי שבאף דור לא צריך משמשבת. לכל דור היו כוחות לעמוד מול אויביו, ולכן המשרה נראתה מיותרת. עד לדורך. העברתי בעזרת ה’ את החליפה דרך הזמן והמקום למתי ואיפה שיצטרכו אותה. לא שאתה טוב יותר מדורות קודמים, אלא להפך, אתה גרוע מהם, כי אתה צריך סיוע ולהם היו כוחות משל עצמם. שמי הוא משה. אני קיבלתי את התפקיד כשקמתי בבוקר אחד כדי להחליט מה ללבוש לכבוד עזרה לאחיי, מצאתי את החליפה והכובע ולבשתים. איש לא שם לב לכך שבגדיי שונים היום, ובאותו יום דיברתי עם אבי מאמצי וביקשתי ממנו יום מנוחה לאחיי. בחרתי ביום השבת. היום, אני מאושר לשמוע שה’ קבע את אותו יום ליום המנוחה של עם סגולתו. משמשבת לא נצרך עד לדורך, ולכן שלחתיו אליך. ה’ יברכך,
מב”ע”
כשראיתי את החתימה, שיניתי אותה קצת: רמב”ע, שהם ר”ת: רבינו משה בן עמרם.
______________________________________________________________________________________________________________________
*כי אביאל שווארץ שבסיפור הוא דמיוני. **שי”ן של תפילין, למי שלא יודע, זו שי”ן בכתב סת”ם (עיין ויקיפדיה, אולי מראים שם).
יומנו של ראובונוס – הסיפור בעיני בן יהודה המכבי חלק ד’
(יום שלישי ה’ בטבת שנת ג’תקפ”ד לבה”ע,)
יומני היקר שלום. אתמול, סבי מתתיהו הלך ולא השתתף במרד. אני לא מאמין! אבל זה קרה. לפני חזרתו לביתו, הוא ברך את כל הדודים וגם את אבא ככה:”הנה עתה יש רעה וזוועה, צרה ותוכחה לישראל. לכן קומו בני וקנאו לתורת אלוקינו, הלחמו לשם שמים, וזכרו את המעשים שעשו אבותינו בימי קדם, והיו לכם ותלמדו מהם לעולם: אברהם אבינו נוסה ב-10 נסיונות קשים, והאמין בה’, והקב”ה החשיב זאת לו לצדקה. יוסף לא חטא עם אשת פוטיפר, ושלט במצרים. פנחס אבינו קנא לאלוהיו, ונכרתה לו ברית כהונת עולם. יהושע מלא אחרי דברי ה’, והיה לראש ולנגיד על ישראל. כלב אמר עדות אמת בקהל עם, והיתה לו נחלת סגולה. דוד היה תמים, והיתה לו המלוכה לירושת עולם. אליהו קנא לאלוהיו, ויעל השמיימה. חנניה מישאל ועזריה בטחו בה’, וניצלו (ולא מתו) מתוך כבשן האש. וגם דניאל בתומת לבבו ניצל מגוב האריות. לכן אם תבינו שנות דור ודור, וידעתם כי כל הבוטח בה’ חסד יסובבנהו. ועתה אל תפחדו מפני כעס הרשע, כי כל כבודו כעש וכדומן על פני השדה. היום יעלה וישגה ומחר איננו, וכי ישוב אל עפרו אבדו עשתנותיו. לכן התאוששו בני וחזקו לבבכם בתורת ה’, וירם אלוהים קרנכם. שמעו לקול שמעון אחיכם, כי איש חכם ונבון הוא ויהי לכם לאב. יהודה המכבי איש גיבור ובן חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם לראש במלחמה. ועתה אספו לכם כל הדבקים בתורת ה’, לנקום את נקמת עמנו בצריכם. השיבו להם כפועלם ושימרו את מצות ה’ בכל לבבכם!” והוא חזר למודיעין לזמן מסויים.
יומנו של ראובונוס – הסיפור בעיני בן יהודה המכבי חלק ג’
(יום ראשון א’ בטבת שנת ג’ אלפים תקפ”ג לבה”ע,)
יומני היקר שלום. אתמול קרה משהו שהסעיר את כולם! מאז, מתחילים לדון אם זה היה נכון הלכתית! היוונים הרשעים שמעו שהפרנו את גזרותיהם, ויצאנו מהעיר, אז הם באו למערה אחרת בשבת קודש. הם אמרו:”עד מתי לא תסכימו להקשיב למלך, קומו נא וצאו משם ועשו את מצוותיו וישבתם בטוחים!” ענו היהודים:”לא נצא, ואת דבר המלך לא נקיים, ואת השבת לא נחלל.” באו היוונים עם כלי מלחמה, והאנשים לא ניסו לסתום את המערה או להשיב מלחמה, והם אמרו:”נמות הפעם בלא חטא, והשמים והארץ עדים כי בזדון תהרגונו.” והיוונים הרגו שם 1000 איש! היום יש דיונים האם היו צריכים למות בכלל, או שהיה מותר להם להלחם.
יומנו של ראובונוס – הסיפור בעיני בן יהודה המכבי חלק ב’
(יום חמישי כ”ח בכסלו שנת ג’ אלפים תקפ”ג לבה”ע,)
יומני היקר שלום. היום למדתי לכתוב יומן! אבל בכל אופן, אתמול למדנו הלכה: משה קיבל תורה מסיני, לא יקרא לאור הנר בשבת שמא יטה, לא יצא החייט במחטו ערב שבת לקראת ערב, שמא ישכח ויצא. היינו באמצע דיני “ייאוש שלא מדעת” כאשר היוונים הגיעו. כאשר ראיתי אותם, התחלתי להלחץ, אבל לסבי, מתתיהו, היו כבר תוכניות לגבי זה. כאשר היוונים הרשעים נגשו אלינו, התחלנו לסובב משחק שהומצא לא מזמן: קובייה מסתובבת. על הקובייה היו האותיות האלה לפי הסדר: נ, ג, י, פ, שזה בראשי תיבות נ‘ס ג‘דול י‘היה פ‘ה. התחלנו להמר על אותיות, והסברנו שאנחנו גם מנסים “לנחש” איך היוונים ינצחו. (חה! למען האמת, הימרנו על הצעצוע.) אחרי שהיוונים הלכו, סיימנו את הסוגיה ועברנו לכמה בתים בתפילין. נ”ב: אם לא יהיה דבר חדש מאוד היום, לא אכתוב כלום.
יומנו של ראובונוס – הסיפור בעיני בן יהודה המכבי רקע
אחרי אלכסנדר מוקדון, שרי צבאו רבו מי יירשו, ובסופו של דבר, ממלכתו של אלכסנדר התפרקה. רק שני שרי צבא חשובים לסיפורנו: תלמי וסלווקוס. מסלווקוס יצא, בסופו של דבר, אנטיוכוס הרביעי אפיפנס/אפימנס, האיש שעליו סיפורנו. והוא יצא ונלחם בתלמי, צאצאו של הראשון בשם זה. אנטיוכוס ניצח, וכבש את רוב מצרים. כאשר אנטיוכוס חזר, הוא כבש את ירושלים ונכנס לבית המקדש ופרץ בו פרצות וטימאו, וגם את כל השמן טימא, והוא גם לקח את כל כלי חמדת בית ה’, ובכ”ה בכסלו הוא בא ואמר שהוא רוצה שלום, אבל בא וכבש את העיר. וירושלים חרבה והייתה לשממה, ואנטיוכוס הוציא גזרות בזו הלשון: ‘חללו את המקדש ואת הכוהנים! הקימו במות ובתים לאלילים! הקריבו בשר חזיר וכל בהמה טמאה! אל תמהלו לכם כל זכר! שקצו את נפשותם בכל דבר פיגול! עברו מחוקות אלוהים ושנו את דרככם! וכל איש אשר ימרה את פי המלך – מות יומת.’ והוקמו במות לאלילים, וזבחו עליהן, ושרפו את סה”ת, ורצחו את הנשים שמלו בניהן.
ימי החנוכה (חלק ב’)
‘אוי לא! מה אעשה עכשיו? בלעדי הסביבון?’, שאלה ראשית את עצמה. אבל בדיוק אז היווני התחיל לרדוף אחריה. היא ברחה כל עוד רוחה בה עד שהגיעה למחנה המכבים. ‘מי את ומאין באת?’, שאל ראש המחנה של המכבים. ‘שמי ראשית, אני גרה בירושלים ובאתי לראות מה איתכם.’ ‘מצוין! בואי והצטרפי אלינו לחזרות לקרב!’. בינתיים משפחתה של ראשית קמה בעוד בוקר נעים וצח של חנוכה. ‘בוקר טוב!’, אמרו אבא ואמא לילדים. כל הילדים כמו במהירות ליום הגדול: טיול למודיעין! ‘אבא‘, שאל אסף הבן הקטן, ‘איפה ראשית?’. ‘אני לא יודע…’, אמר אבא. ‘…אולי היא יצאה מוקדם ועלתה לרכבת‘. אמא הכינה כריכים לכל המשפחה, וכמובן סופגניות! ‘הבה נצא לדרך!’, צעק אבא והניע את האוטו. ‘הגענו!’, אמרה אמא לכל הילדים. כל הילדים ירדו מהאוטו והתחילו בטיול המיוחד. באמצע הטיול אבא פתאום הרגיש רעידת אדמה. אבא אמר לאמא ולכל הילדים לתפוס מחסה, אבל זה היה לשווא, כי הם היו כבר אלפי שנים אחורה. בינתיים להזכירכם, ראשית כלואה בזמן במודיעין במחנה המכבים בלעדי הסביבון, שנמחץ על ידי היווני. ‘טוב‘, אמר יהודה המכבי לכל הלוחמים (ראשית אחת מהם) ‘…היום בערב עשוי להיות הקרב הגדול מול היוונים, אני מקווה שכולם מוכנים, להילחם כל עוד רוחכם בכם, על מנת שנוכל להראות לכל העם היווני שה‘ הוא המלך– מי לה‘ אליי!’ סיים יהודה המכבי את דברו. אחרי כן ראשית התגנבה לבית המקדש כדי למצוא את הרסיסים של הסביבון, על מנת שתוכל לחזור לבייתה. כשהגיעה ראשית לתוך בית המקדש חיכתה לה הפתעה! הסביבון היה כמו חדש וחיכה לה בכניסה. ‘הסביבון!’ צעקה ראשית בשמחה. ‘סוף סוף אוכל לחזור הביתה!’. ‘אז זהו ראשית‘, אמר הסביבון, ‘התוכניות קצת השתנו‘. ‘למה אתה מתכוון?’. ‘לזה…’, אמר הסביבון. ומאחוריו עמדו אבא ואמא וכל המשפחה. ‘ראשית, מה את עושה פה?’ שאלה כל המשפחה. ‘אין זמן עכשיו לשאלות!’, אמרה ראשית. ‘בואו איתי‘. וכעת נעבור לארמונו של אנטיוכוס אפיפנס, מלך היוונים הגדול. ‘אדוני המלך!’ נכנס חייל מזיע מריצה. ‘תפסתי ילדה יהודיה בתוך בית המקדש!’. ‘מה?’ שאל אנטיוכוס, ‘הוצאתי גזירה חדשה ליהודים: ‘אין ללמוד תורה! אין לקדש את החודש! ואין לעשות ברית מילה! ועכשיו, לך והגד את הגזירה החדשה לכל היהודים!’. ‘כ.כ.כ.כן, אדוני המלך!’, ומיד רץ החייל להודיע ליהודים. בינתיים ראשית הובילה את אבא ואמא וכל המשפחה לכיוון מחנה המכבים. ‘הנה‘ אמרה ראשית. הם מתכוננים למלחמה! בואו!’. ‘רגע! ראשית! אבל איפה אנחנו?’, שאלה אמא. ‘אנחנו עכשיו בתקופת בית המקדש, בתקופה של המלחמה נגד היוונים.’ ‘מה??’, שאלה אמא. אבל באותו רגע הגיע החייל היווני עם הגזירה החדשה של אנטיוכוס. ‘גזירה חדשה מאת המלך: כל היהודים להקשיב! אין ללמוד תורה! אין לקדש את החודש! ואין לעשות ברית מילה לתינוקות שלכם! כל מי שייפר גזירה זאת יובא אל המלך ויוצא להורג!’. ‘אוי לא!’, אמרה אמא לכל המשפחה. ‘אני בחודש תשיעי, אני מפחדת ללדת!’. ‘אל תדאגי!’, אמר יהודה המכבי לאמא. ‘אנחנו לעולם לא נקשיב ליוונים הרשעים האלה! עכשיו אנחנו צריכים להאמין! רק להאמין!’.
מה יקרה לאמא כעבור חודש כשהיא תצטרך ללדת?
מי ינצח במלחמה מול היוונים?
ולמה בכלל כל המשפחה נקלעה לתקופת זמן שכזו עם סביבון קסום?
מי אחראי לכך?
כל זאת ועוד בפרק הבא.
ימי החנוכה (חלק א’)
‘אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח…’ סיימה המשפחה לשיר את השיר ‘מעוז צור‘. ‘ועכשיו למתנות של חנוכה!’, צעק אורי הבן הקטן כשעינו נעוצות במתנות המוטמנות בארון. ‘סבלנות…’ אמר אבא בנחת. ‘…קודם כל אמא תכין סופגניות ואז תקבלו את המתנות.’ וכך היה, כל המשפחה ישבה סביב השולחן ואכלה את הספינג‘ים (סוג של סופגניות) במתכון של אמא העובר במשפחתה. ‘ועכשיו המתנות שהבטחתם!’ אמרו כל הילדים. ‘בסדר, חכו בסלון ומייד נביא לכם את המתנות‘, אמרו אמא ואבא. תוך כדי שהילדים חיכו בסלון אבא ואמא הסתודדו בחדרם. ‘מה את אומרת, להביא להם את זה?’. ‘אני חושבת שכן, הם כבר מספיק בוגרים.’ לבסוף הביאו אבא ואמא מתנה לכל הילדים: סביבון מדליק אורות נוצץ. כל הילדים שמחו והתלהבו ושיחקו בסביבון עד שעת לילה מאוחרת. ‘אני קצת חוששת לגבי הסביבון הזה.’ חשבה לעצמה ראשית. ‘מעניין מאיפה אבא ואמא השיגו אותו‘. ‘ילדים, הגיע הזמן לישון‘, אמר אבא. מיד כל הילדים רצו במיטות ונרדמו כמו תינוקות. אבא ואמא השקיפו מבחוץ כדי לראות איך ילדיהם המתוקים נרדמים. ובעיקר השקיפו על הסביבון. וראשית, הבת הגדולה, עוד לא נרדמה. היא ניסתה להירדם, אולם כשהסתכלה על הקיר ראתה צל של סביבון זז על הקיר. ‘טוב, אני בטח מדמיינת‘, חשבה לעצמה, וניסתה להירדם. עד ששמעה קריאות: ‘ראשית… ראשית…’ ‘זה הזמן!’, אמר אבא לאמא ומיד ברחו משם. ‘מ.מ.מ.מה זה היה?’ קמה ראשית ממיטתה, ‘זה אני, הסביבון…’ שמעה שוב קול חרישי. ‘איזה סביבון?’ שאלה ראשית. ‘הסביבון שקיבלתם היום…’ ראשית לא האמינה, היא צבטה את עצמה כדי לוודא שזהו לא חלום. ‘סביבון מדבר? אני לא מאמינה!’ אמרה ראשית. ‘אז כדאי שתתחילי להאמין…’ אמר הסביבון. ‘כי את עכשיו נמצאת מילימטר ליד מחנה המכבים, 2 מטר ליד בית המקדש!’, הסביבון חייך לעצמו בשקט. ראשית הסתכלה סביבה ובאמת ראתה מחנה שלם של מכבים, ולידו מבנה מפואר שראתה רק בציורים… היא החליטה להיכנס פנימה, ולפתע ראתה את כל הדברים הקדושים– המזבח, המנורה, ועוד… ‘אני לא מאמינה!’ אמרה ראשית. ‘זה בית המקדש! אני בתקופת היוונים והמכבים! בתקופה של:חג חנוכה!’ ‘אז מה חשבת?’, אמר הסביבון לראשית. ‘שסתם אבא ואמא הביאו לכם סביבון מדליק שכמוני?’. בעוד הסביבון מדבר עם ראשית נכנס אחד מחיילים היוונים במבט רצחני בעיניים ומסתכל עליה. ‘בוא נברח מפה!’, צעקה ראשית לסביבון. ‘אני לא יכול!’ צעק הסביבון. ראשית לא הספיקה לחזור לקחת את הסביבון וכבר היווני לקח את הסביבון ומעך אותו באגרופיו. ‘לא! לא!’ צווחה ראשית. ‘איך אחזור הביתה בלעדי הסביבון?’.
איך ראשית תצליח להחזיר את הסביבון?
ומי האיש שעומד באמת מאחורי הסביבון?
ומה אבא ואמא וכל המשפחה כשלא ימצאו את ראשית בבית?
כל זאת ועוד בפרק הבא…
יומנו של ראובונוס – הסיפור בעיני בן יהודה המכבי חלק א’
(יום רביעי כ”ז בכסלו שנת ג’ אלפים תקפ”ג לבה”ע,)
יומני היקר, אמנם אינני יודע לכתוב יומן, אבל אנסה. בכל אופן, אני רוצה לספר לך, ולכל מי שימצא יומן זה, על המרד, עד לתקופה האחרונה שאהיה עד לה. אוי! שכחתי להציג את עצמי. אני ראובן, בן יהודה, בן מתתיהו, בן יוחנן כה”ג, מצאצאי אהרון, בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן ישראל, בן יצחק, בן אברהם, בן תרח, בן נחור. בכל אופן, אתמול, התחיל המרד, וכך היה: היוונים באו ואמרו לסבא מתתיהו:”הרי אתה איש מכובד בעמך, ויש לך הרבה בנים ומשפחה גדולה, לכן בא בבקשה אתה ראשון לעשות את מצות המלך כמו שעשו בכל מדינות מלכותו, וגם כל אנשי יהודה וירושלים. והמלך יכבד אתכם, וייתן לכם זהב וכסף ומתנות יקרות.” ומתתיהו ענה:”גם אם יסורו כל עבדי המלך עם עם מאלוהיו וישמעו לקולו להמיר את חוקות אבותיהם, לא כך אני ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחורי חוקות אבותינו. חלילה לנו לשוב ממצוות ה’ אלוהינו ולהפר בריתו אתנו, לכן את דתי המלך לא נעשה, ואת חוקינו לא נחליף בחוקי המלך.” ובזמן שהם דיברו, דבר נורא קרה! יומני היקר, לא תאמין, אבל י ה ו ד י ניגש למזבח והתחיל לזבוח את החזיר לזברגוס! (משהו בזה. יכול להיות שלא קלטתי את השם נכון.) סבא מתתיהו התעצבן, רץ למזבח, רצח את המתיוון ואת החיילים, (על אף שהוא כהן ואסור להטמא למתים.) וניתץ את מזבח היוונים. ברגע הזה, הוא קרא:”מי המאמין בתורת אלוקיו ובבריתו – יבוא אחרי!” והוא, והדודים, ואבא ואני, הלכנו למדבר. היום אנו במדבר, ומחר אנסה לעדכן אותך בשאר המאורעות. להת’, יומני!
התרדמת
(0-1,980) תקופה ארוכה וללא סיפורים. יש אומרים שהיו שם שני שליטים שנלחמו, אבל זו בטח סתם אגדה. בסופה, ילד אחד הרג את המכשף ימ”ש שהיה (אחד) השליט(ים) בתקופה הזאת. הספירה בדמיוניה מתחילה בתחילת התרדמת, שארכה שנים רבות. הסיפור ה(כמעט)יחיד בה יופיע בהמשך.
תחת אלילים וכד’
(-2,970 עד 0) התקופה העיקרית בהיסטוריה. הכל רעש ורגש מכל הסיפורים. לא היה מקום אחד ששקט ליותר מ-5 שניות. כמעט כל סיפורי דמיוניה באים משם, ואחרי שיעורי ההיסטוריה תשמעו על התקופה הזאת. כל הסיפורים המוכרים היום, אומנם, קרו אחרי התרדמת, אבל הסיפורים העיקריים היו בתקופה הזאת. הסיפור האחרון שקרה אז היה התרדמת. התרדמת הינה תקופה ארוכה, ולא רק שנה אחת, והיא סיימה את שלטון האלילים בארץ. על תקופה זאת יפורט בהמשך.
חלומה של מיכל
יום אחד באתי לבית ספר (התפללתי) ואז המורה לספורט ספרה לנו סיפור. עכשיו אתם תשמעו אותו, היו אנשים בשם אח”י (אנטישמים חיסול ישראל) שרצו להשמיד להרוג ולאבד את עמ”י, ואני נורא פחדתי! בדרכי הביתה דיברתי עם אחותי הגדולה והיא המשיכה את הסיפור שלא שמעתי עד הסוף והיא אמרה כך:”הייתה לאישה אחת מעבדה, וצה”ל גנב לה הכל חוץ ממנורת ביתה היחידה (האמת שהכינו את הכדורים ממנורה האש-סינוור והזכוכיות-הורגות.)” “די!!” אמרתי “זה מפחיד אותי!” אחותי אמרה:”אה! אז זאת הסיבה שהמורה לא סיפרה לכן הכל.” פיתאום! מיכל הפסיקה לחלום.